אני חוזר מחתונה של בן דוד. היה מדהים. שמחה אמיתית, מבחינתי בכל אופן וזה מה שחשוב. שחרור מחיצות וחומות. שחרור אנרגיות. להרגיש את האני האמיתי שלי מתפרץ החוצה, עושה מה שנראה לו נכון מבלי שיהיה איכפת לו מהסביבה, ממה יגידו. זו הרגשה של חופש אמיתי, החופש להיות אתה עם לגיטימציה, להיות אתה ולהרגיש הכי בנוח והכי טבעי.
תוך כדי ריקודים, נזכרתי בימיי בישיבה, התגעגעתי, רציתי לחזור לשם איך שאני היום, לחזור לשם ממודעות, לא ממצב של אינהרציה, מצב של נורמה חברתית, מצב של מסלול טבעי ורגיל לבן למשפחה חרדית ממוצעת.
לחזור לשם, להרביץ שטייגן מתוך בחירה, כששתי העולמות פרושים מולי ואני בוחר בעולם האמיתי יותר, הפחות חומרי, היותר רוחני, ממקום של אמת, מקום של מודעות, מקום של שלימות.
אומרים שהדשא של השכן רק נראה ירוק יותר.
אבל היום חשבתי שהוא אכן ירוק יותר. אם אתה מסתכל בעיניים ורודות על האחר, בוחר את המעלות שאצלו, את הדברים שהיית בוחר לאמץ מ"שם", את מה שחסר לך כיום, אתה בוחר ירוק יותר.
החוכמה היא לבחור את הדברים הטובים מכל מקום, מבחירה, ממודעות, מידיעה את מה אתה בוחר, איך אתה בוחר ולמה אתה בוחר.
זוהי בחירה ממקום של עוצמה.
בחירה כזו תבחר את מה שירוק יותר ותשאיר את מה שפחות ירוק, את מה שפחות נוצץ, את מה שנראה, מריח ומרגיש לא נכון בשבילך.
תכלס, אני חלש, אני לא מסוגל לעשות את הצעד. למרות שזה קורץ לי, אני חושש לעבור את הצד ולראות את הצד שלי כירוק יותר ולהרגיש שפיספסתי.
השילוב, אכן שביל זהב, אבל הזהב הזה נוצץ ומסנוור וכמעט לא ניתן לגשת איליו.
כששואפים להיות טובים במה שעושים, לא שייך כמעט להשקיע בשתי קצוות, בשני מהלכים, בדרכי חיים שמובילות לקצוות מנוגדים, קריירה מול חיי רוח.
זהו סוג של חלום שמתנפץ. לממוצע, לבינוני, זה יכול לעבוד. לשלב, לגעת בכל, להרגיש ולחוות את שניהם בצורה בינונית ומהנה.
לאחרים, אלו ששואפים למקסימום, הבחירה קיצונית יותר, זה או לכאן או לכאן, המהות, העיקר. ניתן לתבל בירוק של השכן אך לא לשלב...
הדשא של השכן אכן ירוק יותר... מי יתן ואמצא את הנוסחה בה הירוק שלו הופך להיות שלי מבלי לפגוע בירוק שלי ובאיכותו.
אשריו רבי שזכה לשתי שולחנות...