סוף-כיתה ו', אני הולך לקורס קיץ לקראת כיתה ז' בקלאבין. אני עולה עם שחר להסעה ופתאום קופצת עלינו מישהי.

"היי! קוראים לי אביטל! איך קוראים לכם?" בקול חזק ומבהיל. האמת שבאותה השנייה הייתי בשוק.

עברו שנתיים של כמעט חוסר-קשר ובכיתה ט' היא חזרה. הפעם זה היה ב"שכונה". כל יום באוטובוס עם חטיף מהקיוסק שקרא לנו לפלפים.

ושוב התרחקנו בי'. ואז התקרבנו קצת בי"א. ואז הגיע י"ב. ואו. כמעט כל יום בטלפון. בין שעה לשעתיים וחצי, תלוי מה המצב רוח של האמהות שלנו חחחחח

כיום,

היא הבנאדם הכי קרוב אלי. לא רק מבין החברים, אלא בעולם!

היא הבנאדם שהכי מכיר אותי. יותר מכולם!

היא הבנאדם שעליו אני הכי יכול לסמוך!

לא סתם בחרתי בכותרת הזאת. השיר Dance In The Dark של ליידי גאגא (אוי נו, תודי כבר שאת קרועה עליה!) הוא "על בחורה שאוהבת לקיים יחסי מין עם האורות כבויים, בגלל שהיא מתביישת בגוף שלה. היא לא רוצה שהגבר שלה יראה אותה ערומה. היא תשתחרר, והיא תוצא את החיה שבתוכה החוצה, רק כאשר האורות כבויים." ובאופן דימויי אני פה הבחורה ואת פה האורות הכבויים, אני פה המשתחרר ומוציא את החיה שבתוכי החוצה, רק כאשר את פה איתי.

אז אביטל,

רציתי לאחל לך גיוס קל ונעים!

ושלא תעלמי לי לעולם. ממש לא! (ירדו לי פה דמעות...)

אוהב אותך