| 3/2008
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=420709
שכתב רנה ספיץ בשנות הארבעים. ספיץ ערך תצפית שיטתית
בילדים שגדלו בבית חולים, בלי אם או תחליף אם קבוע, כלומר בלי קשר קבוע עם
מבוגר ספציפי. כל הילדים האלה גילו סימנים של פיגור התפתחותי, דיכאון,
ונטייה יוצאת דופן לחלות. בתום שלושה חודשים הקואורדינציה של העיניים
התדרדרה, והסתמן פיגור מוטורי. בהדרגה הם נעשו שקטים במידה יוצאת דופן,
חסרי תנועה. הילדים האלה פשוט הלכו ודעכו לנגד עיניו של ספיץ.
המאמר
כתוב בלשון טכנית מדעית, אבל העובדות היבשות שוברות את הלב: בהדרגה נוצרו
שקעים במזרון במקום שהגוף הקטן, חסר התנועה, שכב במשך חודשים ארוכים.
במחקר ההמשך התברר שבתוך שנתיים שליש מתו. מעטים מאלה ששרדו למדו, בתום
שלוש שנים, לשבת, ללכת, לעמוד או לדבר. כמעט מתבקש לומר (אף שלא זה הניסוח
של ספיץ) שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שילדים פשוט מתים בלי אהבה.
הוויכוח הוא בין תפישה של אגואיזם קיצוני הרואה את היצור האנושי כמולקולה
שואפת עונג פיסי שהעולם החברתי פחות או יותר נכפה עליה, לבין הנחה שהאדם
הוא מיסודו בריה חברתית, המונע מתוך צמאון לקשר אנושי.
ולהתעלם מן השאלה היסודית: האם אנחנו יצורים מונעי עונג שקשרי אנוש הם רק אמצעי בשבילם, או שקשר הוא המוטיבציה האנושית היסודית.
אם מקבלים את זה שהאדם הוא יצור ייצרי שיש בו גם יצרים עוינים ואגרסיביים,
למשל, גם שנאה כלפי מי שאוהבים, הדבר משפיע על כל תפישת העולם. פרויד לא
חשב שאם הסביבה תשתנה, אם ההורים יהיו טובים, ייעלמו הקונפליקטים
האינהרנטיים לאדם. על פי פרויד האדם הוא מכלול גוף-נפש שבו היצרים שבאים
מתוך הביולוגי נעשים משמעותיים בתוך הנפש. למעשה מנגנון הנפש מתפתח כדי
לנהל ולספק אותם. אבל זה לא אומר שאין הרבה אספקטים התייחסותיים אצל
פרויד. יחסים הם דבר מרכזי, אבל פרויד נתן בתוך היחסים מקום ספציפי
ליצרים, לרמה של הגוף
רעיון אינסטינקט המוות: ישנו דחף פנימי להרס החיים, כמות אנרגיה שאינה
ארוטית אלא אגרסיווית, וזו יכולה להיות מתועלת כלפי חוץ, כלפי הזולת,
ויכולה להתקבע פנימה, כלפי עצמך, כמשאלת מוות. התקבעות פנימה מולידה את
המזוכיזם,0 את הצורך באובייקטים מכאיבים.
אם, כפי שסבר פרויד מלכתחילה, מה שמניע את הפרודה הביולוגית האנושית הוא
שאיפה לעונג וההמנעות מכאב (פרויד קרא לזה "עקרון העונג", בעקבות הובס),
ואם עונג הוא פורקן של דחף פיסי, אז למה ילדים נקשרים עד כדי כך להורים
מתעללים? הרי הקשר, על פי פרויד, הוא תולדה של יכולת ההורה לתת פורקן
וסיפוק. על פי ההגיון הזה, הורה שאינו נותן סיפוקים הוא אובייקט ששום קשר
אליו לא אמור היה להיווצר.
ילדים זקוקים לקשר משום שקשר, לא עונג, הוא השאיפה היסודית. אם מה שהם
מקבלים מלכתחילה כקשר הוא התעללות, שלילת עונג, הם מוכנים להקריב את העונג
ולהחליפו בכאב, ובלבד שלא יאבדו את הקשר
קשר הוא אמצעי ההשרדות של הרבה מאוד חיות. הוא כתוב לתוך האינסטינקטים
שלהן, חקוק בגנים. הברווז המגיח מן הביצה מתחיל לעקוב אחרי אמו מפני שלזה,
לא לפורקן של עונג, הוא מתוכנת.
התינוק האנושי לא ימות בלי עונג, אבל כן ימות בלי קשר.
אגרסיה היא לא פרץ אנרגיה פיסי סתם, היא היבט של יחסי אנוש, היא יוצאת
מקשרים והיא מכוונת כלפי קשרים. וכמוהה שנאה, כעס, קנאה וסאדיזם. כל אלה
הם בלתי נמנעים, אבל לא מהסיבות שעליהן הצביע פרויד.
מרגרט מאהלר ששייכת, לפחות על פי עדותה, דווקא לנאמני פרויד באמריקה,
תיארה את הדרמה ההתייחסותית הזאת במונחים ששבו את הדמיון אולי יותר מכל
אלה של ההתייחסותיים המובהקים עצמם. ספרה "לידתו הפסיכולוגית של התינוק
האנושי" מציע בעצם השקפה טראגית, לא אופטימית, על חיי האדם, והוא עושה זאת
במונחים התייחסותיים כמעט טהורים. לפי מאהלר, התינוק האנושי שמגיח, כמתוך
ביצה, מן הסימביוזה עם האם, לעולם נשאר קרוע בין הרצון לחזור ולהתמזג באם
לבין הרצון להיות עצמאי, בין הכמיהה לקשר והרצון בחופש. לידתו הפסיכולוגית
של ה"אני" היא עצמה ברכה וקללה, היא היא הטרגדיה של המצב האנושי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
