ביום שישי פוטרתי.
התחלתי לריב עם מ' על יחסו הנוראי ובסופו של דבר זה הוביל לסיום המשמרת שלי 7 שעות מוקדם יותר מהצפוי ועם זאת יצאתי ביום שישי אך ורק עם 70 שקלים בודדים בכיסי.
הכל התחיל לפני שבועיים. היה זה יום שבת, סיימתי את עבודתי הקשה ויצאתי מהמסעדה במטרה אחת - לתפוס מונית הביתה. כאשר הרמתי את ידי מעלה, לא אמרתי "מלי לוי" וכבר נעצרה מונית. הנהג החביב ואנוכי התווכחנו במשך דקה בערך על המחיר ולאחר שהוא נכנע (מי יכול לסרב למחשוף שלי?) זרקתי את הסיגריה, פתחתי את הדלת, הושטתי רגל ודפקתי את הנפילה של החיים שלי. אף פעם לא הייתי מובכת יותר מבשנייה הזו. כולי נמרחתי על הריצפה כמו מקק אחרי שדרכו עליו. הנהג המבוהל שאל אם אני בסדר ומיד עניתי בחיוב, נכנסתי לאוטו ונסעתי בבטחה הביתה. כאשר הגעתי לביתיי הרגשתי שרגל שמאל שלי כואבת, אך אחרי שעתיים הרגל לא סתם כאבה, היא התנפחה, החליפה צבעים ולא יכולתי לחשוב אפילו על לדרוך עליה. כשאמא התעוררה מיד היא לקחה אותי לרופא ששלח אותנו לצילומי רנטגן וכו', לא כיף במיוחד. לא נמצא שבר, סדק או נקע, אבל כאב לי כל כך, לכן הרופא החביב (שלא יכול לסבול יותר את ההערות הטיפשיות שלי) נתן לי מכתב ללימודים ולעבודה שאני משוחררת מכל עמל גופני. בשמחה אך בכאב נכנסתי לאוטו עם אמא ומאוחר יותר באותו היום התקשרתי למ' הנפלא והודעתי לו שאני לא יכולה להגיע לישיבת מלצרים שתוכננה ביום רביעי (כי כואב לי כל כך) ושיש לי אישור מהרופא שאסור לי לעבוד ביום שישי ושבת. מ' כמובן התבאס עליי וכמעט התחנן שאני אגיע לישיבה, במקרה נערכה שעתיים אחרי הבגרות בתנ"ך. חשבתי על העיניין והחלטתי להיות נחמדה למ', כרגיל, ולהגיע. כמובן שנכנסתי בצליעה מהודרת, למרות שכבר יכולתי ללכת רגיל אבל בכאב. כאשר הסברתי למ' בשנית מדוע איני יכולה לעבוד ביום שישי, הוא מיד הביט בי בעיניי עגל ואמר שאין לו מלצרים והוא מבטיח להתחשב. מ' קיים את הבטחתו ובאמת בשישי ובשבת עבדתי באיזורים קרובים ולא אימצתי את הרגל יותר מידי, אך שבוע לאחר מכן, מ' שכח את כל הסיפור. ביום חמישי כשהגעתי לעבודה, מ' שמח לראותי, הזמין לי ארוחת צהריים, הפוך נחמד ואפילו ישב ודיבר איתי מעט. לאחר מכן הצמיד לי מתלמדת נחמדה ביותר ושלח אותי לעבודתי, אך הרי זה פלא, אני, איב היקרה, דיוות העל, עובדת לה בטור 5 (מרוחק ומבאס). ישר הלכתי למ' והסברתי לו מדוע אני לא יכולה לעבוד בטור חמש, כיוון שהרגל לא התרפאה לחלוטין בגלל שעבדתי בניגוד להמלצת הרופא ובעידודו של מ'. מ' ניסה לשכנע אותי להחליף עם אחד המלצרים אך אני מיד שללתי את הרעיון וגרמתי לו להבטיח שלמחרת אני אעבוד במקום קרוב יותר.
ביום שישי כאשר הגעתי, שוב התפלאתי לראות ש-נ', אחראי המשמרת של הבוקר החליט להציב אותי בחלק המרוחק של המסעדה. עם נ' אני לא יכולה לדבר ולכן פניתי למ' בדקה שנכנס. מ' הרגיע אותי ואמר שאין לי מה לדאוג ושהוא יסדר הכל. כאשר מ' כתב את הסידור החדש, כמעט וקיבלתי התקף לב (יכולתי להשבע שעברו לי זרמים ביד והיה לי קשה לנשום), תחת איזה טור היה רשום שמי הקצר? ובכן, טור חמש! מיד הלכתי למ' בקול רגוע (הרי זה לא בריא ללב לצעוק, ככה ניצה אומרת לנפתלי) וניסיתי לברר מדוע, למה ואיך הוא מרשה לעצמו לשים אותי שם, הרי לא מגיע לי עונש. הבטתי במ' ואמרתי שאיני מסוגלת לעבוד שם, מ' ענה בעצבים שאין דבר כזה לא מסוגלת, ושאני חייבת. כאשר עניתי לו בכעס שאני לא חייבת שום דבר מיד פקח מ' את עיניו ואמר: "לא חייבת? יש דלת בצד ימין, יש דלת בצד שמאל, את יכולה ללכת הביתה". וכמובן, שמואה תספוג עלבונות שכאלו? אחרי כל מה שהיה לנו יחד? אופקורס נוט! לקחתי את דברי, אמרתי יפה שלום והלכתי הביתה.
בפוסט הבא של "12% שירות":
*האם איב תקבל את עבודתה בחזרה?
*האם היא תצטרך לתת ראש למ' בשירותים בשביל זה?
*ומתי לעזאזל איב תאמץ חתלתול קטן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
