ביום ראשון הייתי עם אמא בעבודה שלי. הלכנו לרופא שיבדוק אותי, ואמר שאני בריאה, ואז החלטנו לטחון. קצת זמן איכות של אם ובת. אז ומתמיד אני יודעת שאמא אוהבת את הים ולא מזמן היא אמרה שהיא חייבת להכיר את מ' ואת יתר העובדים איתי. ולכן החלטתי שאין הזדמנות טובה מזו לקחת אותה למקום בו אני מרוויחה את כספי ביושר והגינות. בהתחלה כשהעלתי את ההצעה המפתה הזו אמא עשתה מעט פרצוף ואמרה שנורא יקר שם. מיד צחקקתי ואמרתי: "מה? 12 שקל לפחית זה יקר? איפה את חיה? בדימונה?" אבל אז מיד הרגעתי אותה ואמרתי שאני מקבלת הנחה בתור עובדת נחשקת בעלת חיוך כובש ושדיים גדולים מהרגיל (את החלק האחרון לא באמת אמרתי ליד אמא, אבל זה היה די ברור).
אמא השתכנעה ומיד הפננו את האוטו מכיוון רמת השרון אל כיוון תל אביב. נסענו ונסענו ואז הגיע שלב החנייה (טה-טה-טה-טם!). למרות שאמא נהגת מצויינת, יחסית לאישה, היא עדיין אישה. אז אם הצלחתי להתגבר על הסטרס שבו אני יושבת ליד אמא הנהגת, הלחץ הינו תוקף ומכה בי בעת חיפוש החניה אובר אנד אובר אגין. לצערי, בתור בחורה בת 17 שנכשלה בתאוריה אני מבינה כמה קשה לאישה לעשות כמה דברים במקביל. אין זה אומר שאישה אינה יכולה לבשל, לשטוף כלים ולכבס בו זמנית, אלא שאישה אינה יכולה לנהוג ולנשום בו זמנית ובטח שאינה יכולה לנהוג ובאותו הזמן להביט במראה כדי לסוע רוורס.
לאחר שמצאנו חניה, די קרובה אפילו, יצאתי מהאוטו ובדקתי שכל איברי עדיין עליי. שלמים. לא מדממים. או שקיבלו מכות יבשות. עשיתי מעת תרגילים עם עצמי כדי לוודא שאין לי זעזוע מוח, לקחתי את אמא ביד (כדי שלא תרוץ לכביש, כמובן) והלכנו מעט על הטיילת לכיוון המסעדה. הגענו בסביבות השעה 6, אולי 6 וחצי. כשהגענו ראינו, אמא ואני, את עבד ואיבהים הברמנים עוד מרחוק. בלי להסס אמרתי להם שלום בחיוך מתקתק, הצבעתי על הבלונדינית לידי ואמרתי: "תכירו, זו אמא!". לאחר מספר נשימות הערבים בלעו את הרוק, נגבו את הריר ואמרו "נעים מאד" כאשר בראשם הם חושבים איך מיצור יפהפה כמו אמא שלי יצא טרול כמותי.
אחרי ההכרות עם הברמנים הערבים, הגיע הזמן להכיר את הטבח הערבי. באותו היום הוא הגיע מהודר כולו בלבוש שחור, אך עם סינור עם ציורים של ירקות. ניסיתי למצמץ כדי שהפוקוס יחזור לי לעיניים ואז אמרתי שוב "עבד, תכיר, זו אמא שלי". הפעם ליבי היה עוד יותר מלא גאווה מהפעם הקודמת. עבד לרגע התבלבל ואמר: "מה? זו אמא שלך? בחיי חשבתי שהיא חברה שלך". בצחקוק קל לקחתי את אמא ביד, הכרתי לה עוד מספר חברים, הפעם יהודים טובים, בעיקר מלצרים והתיישבנו לנו בפינה שקטה והבטנו בתפריט. באופן אוטומטי הורתי לאמא לבחור מה שתרצה, רק שעל מדור הפסטות תדלג במהירות (במהלך עבודתי במסעדה והמראות הקשים, החוזרים ונשנים של הפסטות החוזרות הבנתי שיש שם משהו לא בסדר. אולי הערבים משתינים לרוטב הפסטו?).
במהירות החלטנו שאמא תזמין פיצה עם נתחי סלמון מעושן וכוס מיץ תפוזים צוננת ואני אזמין המבורגר 250 גרם שהגיע עם כמות צ'יפס שהייתה מחסלת את כל הרעב באפריקה (מה לעשות שלי יש כסף לקנות את הצ'יפס והם לא?) וחצי גולדסטאר שהגיע בכוס מדליקה לחלוטין! כאשר חיכינו לאוכל התחלנו לספר בדיחות. אמא סיפרה את רובן. בחיים לא ידעתי שהיא יכולה לנבל את הפה ככה. ואחר כך היא עוד מנשקת אותי עם הפה הזה!
כשהגיע האוכל הגיעה גם גיתה, חברה טוב עוד מבית הספר. גיתה הצטרפה ודיברה עם אמא ואנוכי. אך לפתע, מי הופיע (קול מסתורי אך מופתע)?מ'! מ' נכנס בפוזה נוראית למסעדה. במזל אמא ישבה עם הגב אליו ולכן לא ראתה וגם לא הבינה שהוא בעל הפה המטונף, אבל כשהצבעתי עליו אמא הסתכלה ולפתע המחשבות שלה קיבלו ווליום: "יו, מה זה היצור הזה?". עשיתי שלום ומ' מיד בא. התקרב ושאל מה שלומי אחרי הניתוח המסובך כל כך שהיה לי. כדי להקדים את מ' מהשאלות על החוויות מהמציצות העמוקות יותר, החלטתי לקתוע אותו ולאמר בשלישית "מ', זו אמא שלי!" והפעם היה לי מבט של אמא נמרה בעיניים. מ' מיד הבין שזה השלב בו עליו לחסום את פיו, הושיט את ידו ואמר: "נעים מאד, אני מ'. אני והבת שלך כבר שנתיים ביחד. בלי פרידות!". אמא גיחכה מעט והמשיכה לאכול. מ' ישב איתנו מעט ודיבר פה ושם. בין היתר הוא גם מילמל משהו לגיתה על זה שהוא כמעט פלט הערה לא במקום ליד אמא ושמזל שאני אמרתי לו שהיא אמא שלי, כי הוא היה בטוח שהיא חברה שלי. עד שלפתע הגיע ההמלצרית הגמדה עם השם המוזר והשפתיים הלא סימטריות. כאשר מ' ראה אותה מיד החלו צעקות. הנה שאלה, ילדים. כשמ' צועק, מה הסיכוי שלא תפלט לו קללה עסיסית מהפה? נכון, ילדים. שואף לאפס. אמא נלחצה לרגע, אך מיד חזר לה הצבע לפנים. אחרי הכל, אמא לא רק נראית טוב, היא גם קולית!
כאשר סיימנו לאכול ביקשתי מגיתה סיגריה. זו הייתה הפעם הראשונה שעישנתי ליד אמא! זה בהחלט נחשב לסוג של הישג, לא? ואז כבר החלה לשקוע השמש ויצאנו אני ואמא מהמסעדה והתיישבנו על הכיסאות הפרוסים על החול. ישבנו שם עוד שעה בערך, ראינו את השמש שוקעת, סיפרנו עוד קצת בדיחות והיינו משפחה מאושרת.
יום למחרת הקפיצו אותי לעבודה, כשהגעתי עבד הברמן מיד אמר: "וואו, יפה האמא הזאת שלך". ללא היסוס הרגעתי אותו ואמרתי שאמי לעולם לא תצא עם בחור מטונף וגם אם יתקלח הוא עדיין ישאר ערבי. וכמובן שמ' לא יכל להתעלם ואמר: "אז מה? אמא שלך לא זורמת, הא?".
אה, כן - גם היה סלט עם ההמבורגר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
