12% שירות

היום אני "חוגגת" שנה לפרידה שלי ושל האהבה הכי גדולה שלי.

זה לא היה יום שונה. הבוקר הרגשתי כרגיל. לא פספסתי את האוטובוס, גם היה לי מקום לשבת. הגעתי בזמן לשיעור מתמטיקה, אפילו התחלתי להעתיק מהלוח. אבל אז נזכרתי... כבר כמה ימים התאריך הולך וקרב, ועם כל יום החששות הלכו וגברו. כשכתבתי את התאריך של היום בצד השמאלי העליון של המחברת, הבנתי שהיום שכל כך חששתי מפניו הגיע. בהתחלה זה נראה כל כך רחוק, כאילו עברו יובלות, אבל אז, לפי הדקירה בלב, לפי הדמעות שירדו על לחיי וגרמו לדיו להימרח, אז זה היה נדמה כאילו זה היה רק אתמול.

הרמתי את הפלאפון וכתבתי לו: "שנה לפרידה שמחה לך" והוספתי חיוך קורץ.

לא עברה דקה וחצי וקיבלתי הודעה בחזרה: "שנה... זה נראה כל כך הרבה זמן. העלית לי זיכרונות עכשיו" וגם הוא צירף חיוך סמלי.

פתאום נזכרתי כמה זמן לא כתבתי את השם שלו. הבנתי שאני גם לא יכולה לנסות. כל פעם שאני חושבת על זה, קצה העת נוגע בנייר וכל מה שנוצר זוהי מן נקודה שחורה, שמנה ומרוחה.

זה נשמע כל כך מטופש, שזה כואב ככה גם אחרי שנה, ועוד כשבשנה הזו עברתי ולמדתי כל כך הרבה. העבודה, החברים החדשים, הקרבה לחברים הישנים, הכול! ואיך שהוא אני עדיין רוצה לעבור הכול מחדש רק איתו.

אחרי שיעור מתמטיקה ניסיתי לשכוח, אבל כל שטות הזכירה לי אותו, אם ראיתי מכונית כמו שלו, אם המורה להיסטוריה סיפרה לי על הבן שלה בן ה8 חודשים שיש לו שם כמו של האהבה שלי. במשך כל היום הייתי על סף דמעות תמידית.

כשהגעתי הביתה ניסיתי לשכוח. שמעתי כמה טראנסים עצבניים שלא משאירים מקום למחשבה, התכתבתי עם אנשים חסרי טעם רק כדי להעביר את הפוקוס ואפילו הכנתי שיעורים במתמטיקה, רק כדי שהמחשבות והדמיון לא יגיע אליו, על מה שהוא עושה ואולי הוא חושב עליי? אבל מה אפשר לעשות שכל עיסוק שתמצא בעולם, יגיע גם סופו ותצטרך לחזור להיות משועמם חסר כל מעש ובעל מחשבות מציקות?

בשלב מסוים לא יכולתי יותר להישאר בבית, עשיתי כמה טלפונים והלכתי. הבנתי שאם אני אשאר בחדר המרובע והסגור הזה אני אקום למחרת עם עיניים נפוחות כשל דג בגלל הדמעות. התקשרתי למ' ושאלתי למעשיו. מ' שמע בקולי שמשהו לא סדיר ואמר לי להגיע לחוף אם אני רוצה, שישב איתי ונדבר קצת, סתם על דברים, לא בהכרח מה שכואב לי. מ' ידע בדיוק מה להגיד לי. תמיד כשכואב לי, הדבר האחרון שאניי רוצה לעשות זה לדבר דווקא על הבעיה, אני צריכה ללכת סביב.

אחרי שעה וחצי, אולי שעתיים הגעתי לחוף, מ' כרגיל היה עסוק. בינתיים העסקתי את עצמי במשחקי שש בש חוזרים ונשנים (כשאני בעלת ניצחונות מפוארים). בסופו של דבר, המקום נהיה הומה מידי בילדות קטנות וצעקניות שכל בראשם הוא דיבורי מין כגון סקס והעיר הגדולה (למען השם, אתן בכלל בתולות! אני רצינית, הן בתולות. ארבעתן!). אמרתי יפה שלום והמשכתי בדרכי.

הלכתי לפאב של ידיד שלי, ניסיתי ללגום מעט מהבירה שלי, אבל אחרי שני שלוקים נעשתה לי בחילה. הבנתי שזה הזמן ללכת הביתה. לנסות להתמודד עם הכול. אולי להראות לעוד דמעה או שתיים את הדרך למטה ובסופו של דבר ללכת לישון ולחכות למחר שיתחיל ויביאו איתו תאריך חדש שאותו יהיה נחמד לכתוב בצד השמאלי העליון של המחברת.