לכבוד יום הולדתי ה-18 הקרב ובא, וגם סתם בגלל שאני מתוקה כל כך (ויודעת ללקק ממש טוב), חברתי השווה (והרזה) יולי הזמינה אותי לפתיחה החגיגית של "מקס ברנר"-הסניף החדש, יחד עם עוד משתיים מחברותיה והחבר של אחת מהן (שהוא אגב סלב. חשוב!). לאור העובדה שבהתחלה לא חשבתי שאוכל להגיע, בגלל בגרות מטופשת באנגלית, האירוע היה מרגש ביותר.
זה התחיל כשהגענו וחיכינו למארחת. כשהגיע ונמסר לה כי אנחנו חמישה, מיד היה על פניה מבט מזועזע מעט, היא השתעלה בחוסר נוחות ואמרה שזה ייקח מעט זמן ושנוכל לשבת בחוץ. מי שביקר מחוץ לביתו בימים האחרונים יודע שלשבת במקום פתוח יכול להיות מאד משעשע עקב הפינגווינים המסתובבים חופשי, אבל ממש לא לאצבעות המכחילות שעלולות ליפול מהקור. סירבנו בנימוס ומשכנו לחכות. כנראה היה מעט לא נעים שהיה פקק עצום בדלת (התחת שלי גדול יחסית), ורני רהב בכבודו ובעצמו ניסה לשכנע אותנו לשבת בחוץ. הוא ניגש לכל התנורים והדליק אותם בנימוק "תשבו בחוץ, התנור מחממם כמו... כמו... כמו אני לא יודע מה!". יולי ניסה לעזור לרני המסכן ולחשה "כמו תנור?" אבל רני הסתפק בדימוי המקורי שלו.
לבסוף היה קצת לא נעים להמשיך לסרב והבנו שהם מנסים לפנות מעט מקום והסכמנו לשבת בחוץ עד שיתפנה שולחן. יולי גילתה אסרטיביות וניסה לרמוז לכל מלצר, יחצ"ן והילה רהב שקר לנו ושאנחנו חכים לשולחן. בזכות היוזמה הראויה לשבח, בסופו של דבר נמצא מקום. בנפרד. יולי, חברה א' ואני נאלצנו לשבת בשולחן אחד כאשר חברה ב' והחבר (הסלב) שלה ישבו בשולחן נפרד. יולי לא הסכימה לדבר, מיד הפעילה את הכח הסודי שלה ותוך מספר דקות הסתדרנו שוב בשלוחן לחמישה.
לאוכל לקח שעה להגיע וכשחיכינו יולי איימה לפתוח בסצנה שלא הייתה מביישת אף תלמיד שנה ראשונה בבית צבי. כשהגיע האוכל, הוא הגיע בנגלות ולא ביחד. למרות שהיה טעים, ההמתנה לאוכל הוציאה המון מהחשק. אבל שהחזה אווז הגיע עם הביצה, האמנטל והבטטות בצד, מיד שכחנו כולנו שאנחנו כועסים, מרחנו חיוך כמו של הטלטאביז והתחלנו לבלוס.
לסיום עם המלוחים היינו כמובן צריכים להצדיק את ישיבתנו במקס ברנר ולכן הזמנו גם משקאות שוקולד סקסיים בכוס חיבוק (והסלב הסתפק בתה ירוק!). גם כאשר רוב המוזמנים הלכו הביתה, העובדים הדליקו את האורות ורמזו לנו בעדינות על הסגירה, אנחנו נשארנו עוד קצת (אבל באמת קצת) כדי לנקום על השעה שלקח לאוכל להגיע.
בסופו של דבר קמנו מהכיסאות (בהרבה מאמץ) ונסענו הביתה. בדרך יולי שאלה אותי מי מדפיס את הכסף ולמה אי אפשר להדפיס הרבה כסף ולחלק למי שאין. מיד ניסיתי להשמע חכמה ואמרתי שאז תהיה אינפלציה. ניסיתי לתת ליולי הקטנה הסבר ודוגמא משעשעת עם מכולת, משפחה, חלב, לחם, אבל בסוף אני בעצמי הסתבכתי ורק אמרתי "כי אז תהיה אינפלציה יולי. תסתפקי בזה". יולי הייתה מאושרת עד הגג שקיבלה תשובה והלכה לישון.
הינכם מוזמנים למסיבה שתערך ברגע שהבלוג יחגוג את ה-2000 כניסות (המילניום). ראו הוזהרתם - ישנו החשש לבאג 2000.
הברכות ליום הולדתו של התינוק שלי יתקבלו ברצון ובאהבה. למען הסירו ספק מליבכם, לא יחולקו שקיות הפתעה בסוף המסיבה. הכניסה למסיבה כרוכה בהפקדת שיק על סך 1500 שקלים חדשים (לפחות) לפקודת איב לילך.
תודה ויום נעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
