אני כבר מקיאה מכל מי ששואלים אותו לשלומו ועונה על המצב של המדינה, על הצער והכאב שבו על תושבי הצפון או כמה נורא זה להיות בסדר בימים קשים אלה ("עד כמה שאפשר").
מעולם השאלה "מה שלומך" לא באמת נועדה על מנת לקבל סיפור חיים מלא, על מצב ההורים ושאר קרובי משפחה ותמיד קיבלה את תשובת הפרווה "הכל בסדר" ללא הרחבות. גם אם השנייה זכית בלוטו וגם אם החתול שלך נדרס, לא תמיד תפצח ותספר את שעל ליבך.
מה השתנה? מישראלים הפכנו להיות אנשים מלאי התחשבות ורצון לחבק את כולם? אני מבינה את הרצון של תושבי ישראל לתמוך בחיילים ובתושבי הצפון, באמת. ולכן אני ממליצה בחום לשלוח 'שי לחייל', חבילות ללוחמים או לתושבי הצפון שבמקלטים. אבל לא תמיד צריך להדגיש את טוב הלב וההתלכדות לצורך המלחמה בלבד. הרי כשהכל יגמר כולנו נחזור לשנוא את המתנחלים שישנאו את האשכנזים שיריבו עם הדתיים.
לפני שמחבקים אותי, שימו דאודורנט, שלא ידבק הריח.
תודה לZOOLISH שבעזרת התגובה שלו לפוסט הקודם גרם לי לכתוב פוסט זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
