בני הפות מעולם לא חש חזק כל כך וגא בעצמו כמו שהיה באותו הרגע, בו עזב את חבריו, מורותיו והמקום הבטוח. ני ידע שמאותו הרגע הכל יכול להשתנות ואין לקחת דבר כמובן מאליו.
בני הפות הגיע בריצה לביתו וסיפר לאימו הכל באושר על שיעור חינוך מיני, על סימני התבגרותו שמאחרים מלבוא ועל הרצון העז שלו למצוא אותם.
"בנים, אתה פות כל כך טוב, יפה וחכם. אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את הצעד הזה? מהרגע שמתחילים - אין דרך חזרה" אמרה האם בהבנה. "אם אני רוצה להתבגר ולעבור שלב בחיי, עליי לעשות זאת" אמר בני ומעולם לא חש התרגשות כזו.
אמא של בני - כרגיל, הזילה דימעה אך ידעה שעליה לשחרר את בנה הפות בשלב מסויים בחייו. היא ארזה לו ציידה לדרך את מה שהכי אהב, כריך אגיסטן וגינאלי, נשקה לו והסתכלה עליו מהחלון כשהוא הולך בשביל הרחק מביתו. היא עמדה שם עוד שעות, גם אחרי שדמותו של בני נעלמה.
באותו הזמן, בני הרגיש בתוכו שהתחילו כמה מהשלבים בהתפתחותו המינית. הוא הלך ולא עצר לרגע. לאחר כמה שעות של הליכה, בני נתקל בנוף אחר. נוף שמעולם לא ראה קודם. בבת אחת הנוף הירוק והפורח התחלף בצבע אפור קודר, כאילו ישנו איזה קו הפרדה מצוייר. בני ראה עצים גבוהים וכההים שכיסו את אור השמש ולמרות שעת הצהריים, בני היה בטוח שכבר לילה. ככל שהתקדם, בני, בדרכו, העצים הלכו והצטופפו ולבסוף הבין בני שהוא נמצא ביער סמיך ואפרורי.
"מעולם לא הייתי כל כך רחוק מהבית" חשב לעצמו בני בקול, כדי לנסות ולהשכיח מדעתו את הצללים המפחידים ואת הקולות המוזרים. "גם בחיים לא יצאתי מהעיר לבדי..." המשיך בני לדבר לעצמו בתקווה שיעלה בראשו איזה זיכרון טוב יותר.
פתאום נשמע קול חבטה נוראי ובני הפות מצא את עצמו שוכב על האדמה וכאב חד בגבו. בני נבהל ולרגע גם חשב שהוא מת. כשיצא, בני, מהדרמות שאימו, הרחם הגדול והמצולק, הכניסה לראשו, הרים את עצמו מהאדמה הקשה והסתובב לאט. כשבני סוף-סוף הבין מה דחף אותו, הוא נרגע ונשם לרווחה. הוא הסתכל על העץ שמולו וראה להקת "קוטקסונים" (Kotexes). הוא נזכר בשיעור ביולוגיה בו למדו על חיות מופלאות אלו.
קוטקסון*, או בנקבה, קוטקסונית**, היו סוג של ציפורים שנהגו לחיות בלהקות במקומות סבוכים ואפלוליים כמו היער שאליו נכנס בני, שלחוסר מזלו הגיע בדיוק בתקופת היחום.
צבע הקוטקסונים היה לבן והם היו פרוותיים. למרות שנקראו ציפורים והיו יודעים לעוף, לא היו להם כנפיים. בזמן התעופה הקוטקסונים נעזרו בזנב דמוי חוט כפול עם קשר בקצהו. זנב הזכרים היה כחול וזנב הנקבות היה וורוד. גודל הקוטקסונים העיד גם הוא על מגדרם. הקוטקסוניות היו טפוחות וגדולות יותר מהזכרים וככל שהנקבה הייתה תפוחה יותר - היא הייתה גם פורייה יותר. בתקופה זו של הזיווג, לזכרים היה ראש אדום ורירי.
הקוטקסונים היו קנאים למרחב מחייתם והיו מתעללים בכל מי שחדר לטריטוריה שלהם. למזלו של בני, שהיה תלמיד ביולוגיה חרוץ, הוא ידע שעליו לתת לקוטקסונים מעט מזון, להתרחק מעט ובתמורה, הקוטקסונים ישחררו אותו בבטחה (ואם הם יאהבו את האוכל, שיתן להם, הם לא ישכחו אותו לעולם).
בני הושיט לקוטקסונים מעט מהכריכים שארזה לו אימו והתרחק. כידוע לו, הקוטקסונים ריחרחו את האוכל, התקרבו לבני כאות תודה והתחילו לזלול.
בני עכשיו הרגיש בטוח בעצמו וידע שמעכשיו יוכל להתמודד עם כל דבר שרק יעמוד בדרכו. אך בני חשב מוקדם מידי והבין זאת כאשר עיניו נחו על זוג עיניים בוהקות וצהובות שהסתכלו עליו מתוך השיחים.
בני עצר במקומו. המט הקפיא את דמו בעורקיו והנשימות הכבדות ששמע גרמו לבירכיו לשקשק.
*קוטקסון
**קוטקסונית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
