וודאי יצא לכם, ולא פעם אחת, לצפות בסרט ולמלמל בשקט "איזה שטויות, הכי לא אמין". אבל אני בטוחה שרובכם לא נתקלתם בהרהורים אלו בסצנת תקיפה אווירית. אתמול ישבתי עם כמה מחבריי הטייסים במועדון הטייסת. ככה זה כשסוגרים שבת, חייבים להסתפק בכורסאות נוחות, פלזמה, הסרט החדר של ליאונרדו ו"האגדיר" לארוחת ערב. לפתע, לקראת סוף הסרט נשמעו קריאות מכל מעבר: "נו, באמת! למה הוא טס בגובה הזה?" או "מגובה 6' זה מצטלם פחות טוב לסרט". ואז זה נחת עליי! הבנתי שיש לי עסק עם בעלי מקצוע. אם עד עכשיו הציק לי לראות סרט עם אבא שסופר את הכדורים שנפלטים מהאקדח ואז אומר בגאווה: "זה בכלל לא אפשרי. לאקדח הזה יש מקום רק ל14 כדורים, הוא ירה כבר 16!", מה עליי להגיד עכשיו?
בכל מקרה, אני יודעת שהרבה זמן לא עידכנתי ועד כמה וכמה הזנחתי את "בני הפות" האומלל (שנשאר שם ביער עם זוג העיניים המפחידות - פרק ארבע, כן?). קשה מאד גם להלחם בטרור וגם לכתוב יצירות מופת באותו הזמן. השבוע אני יוצאת לחופש ואני מבטיחה לא לחזור לכאן בלי לפרסם עוד שני פרקים חדשים (לפחות) מעלילות "בני הפות במסעו הקסום בעקבות שיערות הערווה".
תודה על התמיכה וההבנה!
איזה חתיך, הא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
