מאז הפרידה מנדב , שהייתה לפני שנה וחצי, לא הרגשתי ככה עוד לאף אחד.
יצאתי עם בחורים אחרים, היו קשרים שהתפתחו (לצורת עובר, לא יותר מזה), מאז עדיין לא פגשתי בחור שבאמת הצלחתי לראות אותי ואותו יחד.
עד לפני שלושה שבועות. ל' התחיל לעבוד אצלנו בחוף. ל' הגיע והיה אצלנו ברמן. חתיך וחמוד, בעל שפתיים מהממות ועצמות לחיים הורסות. מתלבש מהמם וחתיך מפיל. רק שהוא רזה מידי.
כשל' הגיע התרגשתי מעט. עקב האדישות שפיתחתי הרטט פסק והיחס שלי לל' היה כמו יחסי אל כל ברמן, אך לפתע שמתי לב בחיוכים שקטנים של ל' אליי, בפלירטוטים חמודים ובפרסים שובי לב (דיאט קולה במשלוח ישיר לשולחן בזמן ארוחת הערב).
בהתחלה, ניסיתי להתעלם מל' ושיערתי שהוא נמצא בעונת החיזור ושאיני היחידה, אך בבירור קצרצר שערכתי היו הממצאים שהוא שואל עליי ונראה די מעוניין.
במשמרת לילה אחת בה עבדתי (לרוב אני עובדת משמרות בוקר וסובלת קשות מהשמש), יצא לי ולל' לעבוד יחד. באותה המשמרת קרה מקרה שלא קרה עוד בכל חיי הקצרים. כשבישרתי למתלמדת החמודה שלי שעליי ללכת למקום חשוב ולהטיל את מימיי ושתשמור על השולחנות, ל' כנראה האזין וכעשר שניות לאחד שיצאתי מהמסעדה ופסעתי לכיוון החדר המבורך, ל' דחף את ראשו לשם, בדק היטב שאנו לבד והתחיל לנשק אותי בלהט. תוך דקה וחצי התעוררתי מהחלום וניסיתי להפסיק אותו בתירוץ שיש לי עבודה (יום ראשון ב9 בערב, על מי אני עובדת). אחרי התחננויות ל' ואני נפרדנו. הוא חזר למקומו הטיבעי בבר ואני למקומי הדוחה בחול.
לאחר המקרה הנחמד התברר של' כבר השיג את המספר שלי וכשבוע לאחר מכן (לא לפני כיוון שהיה חולה), התקשר אליי ואפילו יצאנו. באותו הטיול שערכנו, ל' סיפר לי שהוא רואה את עצמו עוד חודש וחצי בתאילנד. היו עוד נושאי שיחה אך זה היה האחד שבאמת נחרט בזכרוני. הרי אני בעוד חודשיים מתגייסת, זה לא כאילו אני אוכל לבוא איתו. הוא, מבחינתו, אם הוא נשאר בארץ עוד קצת זמן הוא יתפוצץ (ולא מערבים).
מצאתי משבר!
אחרי אותה פגישה לא יצא לנו עוד לדבר עד שבדנו ביחד בסוף שבוע. בסוף הפגישה ביקשתי מל' להשאיר בנתיים בינינו את הסוד הקטן, אך בכל פעם שנפגשנו בעבודה דאג הוא לנשק אותי (נשיקה קטנה על השפתיים). אם היו או לא היו אנשים בסביבה זה לא היה משנה. בהתחלה זה היה נחמד, אך לאחר כמה פעמים המחשבה על כך שעוד מעט יטוס ואני אשאר פה התחילה לחלחל לתוכי וגרמה לי לשאול - ואז מה?
ביום ראשון האחרון ל' אמר לי שאינו עובד ושאולי נפגש. כשהתקשרתי אליו התבסר לי שאין לו אוטו כרגע, אבל כשיהיה לו הוא יתקשר ושניפגש. במהלך אותו הלילה לא שמעתי ממנו. בדרך כלל איני פולנייה לחוצה, אך הפעם עודף המידע צרם לי. באותו הלילה החלטתי שזהו. אין בינינו כלום והסיפור שעדיין לא התחיל נגמר.
שמרתי את החלטתי לעצמי וחיכיתי לשמוע ממנו. כמובן, לא קרה. היום התקשרתי אליו והוא נשמע כרגיל, אבל התלוצצנו מעט. אבל אחרי שיחת החולין הייתי חייבת להיות טינ-אייג'רית טיפוסית ולפתוח את השיחה 'יחסינו-לאן?' בגועל גדול. ביקשתי סליחה מראש ורציתי לדעת מה קורה ולמה. סיפרתי לו שהוא הראשון שגרם לי לראות אותי איתו אחרי שנה וחצי ובגלל זה השיחה המעצבנת הזאת נעשית כל כך בהתחלה. ל' הבין אותי ישר והחליט שאינו רוצה לפגוע בי אבל שהוא בהחלט מתכוון לטוס ושכדאי כרגע לא לעשות משהו פזיז שנצטער עליו שנינו בעוד חודש וחצי או חודשיים. הוא העלה הצעה שאנחנו יכולים להמשיך לצאת ולהפגש ו'כל היתר'. בשאלתי לגבי בנות אחרות, ל' הבהיר שאינו יכול להתחייב ושזה רק יעשה לשנינו כאב ראש. היה לו הסבר ממש יפה לזה, על איך שכשניפרד כשהוא יטוס יהיה יותר נורא אם הקשר באמת יהיה אחד על אחד, אבל בסופו של דבר- ההסבר שווה לתחת.
חשבתי על זה בעין צרה קודם, אבל גם הרגשתי שאולי איתו כדאי להיות חודשיים וזהו מאשר בכלל לא. אבל אז באופן מיידי החלטתי שאם יש עוד בנות ברקע - אין שום סיכוי. עכשיו אני חייבת לברוח ומהר. דווקא בגלל שהוא היחיד שעשה לי את זה אחרי כל כך הרבה זמן.
"כבר נמאס לי לדבר על זה" אמרתי לו "הבנתי. זה לא מה שאני רוצה. שיהיה לילה טוב". הוא ענה לי בקול מבין ובירך אותי ללילה טוב. הוא הוסיף "תנסי ללמוד קצת ובהצלחה מחר". אבל מי יכול ללמוד כשהבן אדם היחיד שגורם לך להרגיש משהו נעלם לך בין הידיים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
