12% שירות

כל הכבוד על שהסכימו לגייס אותי.

כל הכבוד שנתנו לי תפקיד "איכותי".

כל הכבוד שגורמים לי לתפקד אחרי שתי שעות שינה בלבד.

כל הכבוד על שיעורי המשחק שקיבלתי ("פטור מקור" לא הולך ברגל...).

כל הכבוד שהצליחו להלביש אותי בצבע אחר חוץ משחור וכל הכבוד שאני מצליחה לשמור על הליכה נשית גם בלי עקבים.

אבל איפה החוויה הצה"לית? איפה הטירונות המטונפת עם הפה המלוכלך ונעליי הבנים? איפה השירי המורל והרעל?

ואיפה לעזאזל הכתובות בשירותים? כל שאני ראיתי היה: "מי זונות? 160 זונות". לא מתחכם במיוחד.

גם כן תפקיד איכותי...

אני יודעת שהבטחתי ושזה לא בדיוק קרה. תוכלו להגיד ששיקרתי, אבל באמת שרציתי.

הפרק החדש במסעו שלו "בני הפות" כבר מוכן אצלי בראש, כל שחסר הוא הזמן להעלות אותו על גבי הנייר (או ב"פנקס רשימות").

בקרוב גם עיצוב הבלוג ישתנה. כמובן שגם השינוי כרוך בזמן פנוי. אין לי. אך כשיהיה, זה יקרה!

וודאי יצא לכם, ולא פעם אחת, לצפות בסרט ולמלמל בשקט "איזה שטויות, הכי לא אמין". אבל אני בטוחה שרובכם לא נתקלתם בהרהורים אלו בסצנת תקיפה אווירית. אתמול ישבתי עם כמה מחבריי הטייסים במועדון הטייסת. ככה זה כשסוגרים שבת, חייבים להסתפק בכורסאות נוחות, פלזמה, הסרט החדר של ליאונרדו ו"האגדיר" לארוחת ערב. לפתע, לקראת סוף הסרט נשמעו קריאות מכל מעבר: "נו, באמת! למה הוא טס בגובה הזה?" או "מגובה 6' זה מצטלם פחות טוב לסרט". ואז זה נחת עליי! הבנתי שיש לי עסק עם בעלי מקצוע. אם עד עכשיו הציק לי לראות סרט עם אבא שסופר את הכדורים שנפלטים מהאקדח ואז אומר בגאווה: "זה בכלל לא אפשרי. לאקדח הזה יש מקום רק ל14 כדורים, הוא ירה כבר 16!", מה עליי להגיד עכשיו?

בכל מקרה, אני יודעת שהרבה זמן לא עידכנתי ועד כמה וכמה הזנחתי את "בני הפות" האומלל (שנשאר שם ביער עם זוג העיניים המפחידות - פרק ארבע, כן?). קשה מאד גם להלחם בטרור וגם לכתוב יצירות מופת באותו הזמן. השבוע אני יוצאת לחופש ואני מבטיחה לא לחזור לכאן בלי לפרסם עוד שני פרקים חדשים (לפחות) מעלילות "בני הפות במסעו הקסום בעקבות שיערות הערווה".

תודה על התמיכה וההבנה!

                                                              
                                                           איזה חתיך, הא?