"ואז הגיע חורף."

"ואם לומר את האמת לשם שינוי,זה לא באמת משנה מה היא רוצה או לא רוצה,

וזה גם לא כל כך משנה ממה היא מפחדת או לא מפחדת,

היו רגעים בהם הרגש לא פסח גם עליה.

גם כשהיא ניסתה להתרחק,וגם כשהיא עשתה הכל כדי להתחמק,וגם כשהיא כבר לא ידעה

מי היא רק בשביל לא להרגיש,ולא להפגע.

גם אז המבט היה מזכיר לפעמים שתקווה יכולה לרגעים להרגיש טוב,גם אם במחשבה היא הכינה את עצמה להפגע.

גם אחרי כל השינויים,היו רגעים בהם הייתה מאבדת את גבולות ההגיון לצרכים שכללו את הלב שלה,בלי כל חומות ההגנה שבנתה לעצמה סביבו.

היא לא קיוותה לאהבה,כי ידעה שהיא לא יכולה להתמודד עם רגש כל כך חזק ואינטנסיבי.

היא לא קיוותה לזוגיות,כי האמינה שבשלב מסויים תהפוך להיות החלק המעיק בזוג,שכל זוגיות שהכירה הייתה לא יותר מפשרה.

היא לא קיוותה שהתקוות שלה יתממשו,כי ידעה שגם אם זה יקרה,יבוא הרגע בו היא תיפגע.

היא תמיד הייתה מוכנה לאכזבה.

הדבר היחיד שלו קיוותה היה לא להשאר לבד,והיו לה את הדרכים המעוותות שלה לא להרגיש כך,

אפילו שידעה שלטווח הארוך הדרכים לא עזרו במיוחד,

אך ברגעים בהם בחרה,היא לא הייתה לבד,או לפחות כך היא גרמה לעצמה לחשוב."

"זה רק הלב שמתעייף,

או מוותר על הכאב."

ועדיין.."זה הזמן להתחיל להמשיך."