בצורה קצת שונה

עם כל האיפור
שנמצא ולא נמצא
אני מרגישה צורך.

צורך להשתחרר מהכל
פשוט מהכל
צורך לרחם על עצמי, צורך לכעוס, צורך להיות לבד, צורך להיות אני, צורך בלי צורך. צורך לבכות.
הדמעה פשוט עמדה לה שם וסרבה לצאת.

"בלי איפור!" מחתה.
אז הסרתי אותו לבקשתה.
דמעה קטנה שמסובבת אותי.
ללא איפור,

ללא בגדים לא נוחים,

ללא כל תחפושת.
עם השיר רקע שהכי נגע ללבי ואחריו אחד נוסף שעשה את אותו האפקט.
* "אני אתקשר אלייך." היא אמרה לו והוא הנהן בחיוך כתגובה.
כמה כעסתי. זו הייתה אמורה להיות אני. אני שמכירה, אני שרוצה, אני שמעריכה. * נזכרתי.
כאן, עם השירים, שיר חזק שקצת הכאיב ומול התמונה.
הבטתי בתמונה.
באותו הרגע הדמעה עצמה רצתה לדמוע.
סופסוף יצאה, ה...
מאושרת לא, אבל קצת מרוצה. עצובה גם עצובה. העיקר יצאה.

פתאום מלא מחשבות מציפות אותי. מלא מלא.
הדמעה מביאה חברים, מביאה חברות.
בסוף מצטרפות גם עוד כמה דמעות.

"די!" צעקתי כדורשת מהן ללכת. להפסיק לצאת ממני.
הקשיבו כאילו הייתי מפקדתן.

אבל מה עשיתי בזה?...
אז עכשיו הן כואבות;
הדמעות.

_
   Nיטל-