בצורה קצת שונה

זו ההוכחה שלי.

הבטחתי לא לדבר על זה יותר.

אני יודעת. אני גם עומדת בהבטחה.

נראה כי ככה נלקחה ממני הזכות לחופש הביטוי,

אבל ישנה זכות אחת שאותה אף- אחד לא יוכל לקחת ממני, גם אם נורא ירצה והיא-

הזכות למחשבה.

אי- אפשר להוציא את המחשבות האלו מהקופסא המורכבת מיידע, משאלות, חוויות, זכרונות, ערכים, רעיונות, יצירתיות, רצונות, הרהורים... הקופסא הזו שכולם קוראים לה מוח.?

רק שם אני "מדברת" על זה. אבל.. אני עדיין מקיימת את ההבטחה שלי, כלומר: כמו שהבטחתי, בלי מילים.

גם אם הייתי מבטיחה שלא לחשוב על זה, לא הייתי עומדת בזה וזו עובדה, הנה, אני לא מצליחה. אבל... אני לא חייבת לספר את מה שאני חושבת, את מה שנכנס לאותה הקופסא ולא מוצא את הדרך החוצה. או שאולי חסמתי את כל היציאות.?

ההבטחה הזו, לפני שהובטחה לכולם, היא הובטחה קודם כל לי. בהחלט לי. זאת אומרת שאני צריכה למלא אותה במלואה בעצמי.

הבעייה היא שאני לא יודעת איך זה אפשרי, לקחת מעצמי את הזכות לחשוב.

_
   Nיטל-