בצורה קצת שונה

אני לא יודע איפה זה היה בדיוק, או מתי, או בן כמה הייתי. אני רק זוכר שהכל היה לבן. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי שלג.

"עם הפנים ל(שם)!" צעק עלינו אחד מהם.

'שם' היה מקום מסויים, רק שלא הבנתי, בגלל המבטא הכבד.

אבא כיוון אותי. הלכתי אחריו. אחרי כולם. ידעתי שהוא יבין.

אבא אמר לי לעצום את עייני.

סמכתי על אבא בעיניים עצומות.

עיני נעצמו בלי לשאול שאלות.

"תחזיק לי את היד וכשאני אפול, תיפול איתי ואל תעזוב.

אנחנו משחקים משחק. תתנהג כאילו התעלפת, ככה בעתיד, יהיה לך תפקיד." לחש לי אבי.

פתאום שמעתי ירייה, את העיניים השארתי סגורות, כמו שהבטחתי לאבא.

ואז אבא נפל

משך אותי אחריו.

הסתכלתי על אבא.

"תמשיך לעצום את העיניים ואל תזוז. תשחק את המשחק." אמר לי אבא ודמעה חמה זלגה על לחיו וקפאה בשלג הלבן.

הדם של כל הנורים התפשט בשלג. מאותו הרגע, על אף היותי ילד קטן, הבנתי שמשחק זה לא. הבנתי שאת אבא לא אראה עוד.

שמעתי פסיעות של אותם האנשים עם הרובים, של אותם האנשים הרעים שפקדו עלינו להסתובב ל'שם', האנשים ששנאו את אבא. לא פקחתי עיניים, כמו שהבטחתי לאבא. לאחר הרבה זמן בקור החלטתי שמספיק. קמתי וברחתי משם.

לא הסתכלתי לאחור. הבטחתי שלא אחזור לשם עוד. הבטחתי שאזכור זאת לעולם.

הצטערתי שהשארתי שם את אבא.

למרות שביום איחור, זה תמיד תקף,

יהיה זכרם של כל הנספים ברוך.

נזכור ולא נשכח. לא יהיה מי שימשיך וייספר אם לא אנחנו. אז לא נשכח.

_
   Nיטל-