בצורה קצת שונה

אני עומדת סתם כך, מסתכלת עליהם,

אלו שחברים שלי פה.

אני מנסה להשכיח את מה שאמרו לי שניהם

ואני מתיישבת לידה, לידם.

"הוא בדיוק התכוון גם..."

מה שאומר שאני צריכה ללכת?

לא. זה המקום שלי. תמיד היה. אז לא זזתי.

אבל מאותו הרגע הרגשתי לא רצוייה.

"אני לא אבוא." הודעתי.

"אוקיי." ענה קול אחר בנימה שלא מצאה חן בעיני.

בלי שום וויכוח, אפילו סתמי, אפילו רק בשביל שאני אראה שאכפת לך.

מעכשיו זה יהיה הדדי. קבעתי.

"מאז ש... את שונה/ פחות נחמדה אליי" הם אומרים. כל אחד מתייחס לתקופה שונה.

הייתי טובה אליהם יותר אז; הם חושבים.

אבל לי לא היה טוב אז, בגלל זה אני לא שם יותר.

אבל זה לא שאכפת להם. הם חושבים רק על עצמם.

עזבו את זה שאני בדיוק אותו הדבר, אותו הבן- אדם עם אותם העקרונות, עזבו את זה.

העובדה שהם רק אמרו לי את זה גרמה לי לשנות גישה כלפיהם. דפוקים, הם לא מבינים כלום.

אולי אתם חברים, אבל אתם לא מכירים אותי עד הסוף. כמה שאני לוקחת דברים כאלה ללב, חורטת אותם גם אם הם שטותיים והם מתמקמים להם שם. אין לכם מושג.

_
   Nיטל-