בצורה קצת שונה

אני לא מאמינה

שעברו כמה שנים.

הבלוג כבר העלה אבק

ובדיוק בתקופת המבחנים...

בעצמי כנראה העליתי חלודה,

לא כתבתי כבר שנים.

זה כמעט מוזר, אבל הוא סוג של זר.

כשפתחתי את הבלוג הייתי ילדה

ועכשיו זה כמעט מוזר להסתכל עליו ולא להכיר...

להיזכר באותם רגשות מעורבבים,

באותו החוסר ניסיון, יחד עם כל הניסיון שבעולם.

אני כותבת לעצמי, אבל מצד שני, קוראת וחושבת איך אתם הייתם מסתכלים.

מאיפה בא הצורך הזה לעשות רושם?

ואיך זה שבתקופות הכי קשות חוזרים לכתוב?

מיטל.

אני לא רוצה בכוח

אני פשוט רוצה

אבל אני לא מוצאת

איפה היציאה

איפה הסוס הלבן

איפה הפייה שתוציא אותי מכאן

איפה הדרך חזרה

אין כניסה

אין יציאה

אין שוני

אין חידוש

הכל פשוט אותו הדבר

אני לא רוצה אותו הדבר

אני לא רוצה אותו

אני פשוט רוצה

לא לחפור

לא לקוות למצוא משהו בבור

אלא פשוט שיגיע

לא כי-

"מה ז"א?! זאת מיטל"

כן כי-

"זאת היא, ואין העתק"

מיטל רוצה להיות שונה

חדשה

מיוחדת(?!)

טובה(?!)

אולי...

מרוצה(?!)

כמו שרק היא

רק היא

יכולה לדמיין

כמו שרק היא

רק היא

יכולה לכתוב

כמו שרק היא

רק היא

יכולה לחשוב

כמוהה

בדיוק כמו היא עצמה

כמו ההיא האמיתית

שלא יכולה לצאת

כי הדבר הזה

הדבר הזה שומר לה על הפתח
הפתח לכיוונה של היציאה

ואין שום סוס לבן

או פייה

שיכולים להוציא אותה

מלבד היא

מלבד היא עצמה

On the only nice part of me...

אוהבת-