בצורה קצת שונה

אני לא מאמינה

שעברו כמה שנים.

הבלוג כבר העלה אבק

ובדיוק בתקופת המבחנים...

בעצמי כנראה העליתי חלודה,

לא כתבתי כבר שנים.

זה כמעט מוזר, אבל הוא סוג של זר.

כשפתחתי את הבלוג הייתי ילדה

ועכשיו זה כמעט מוזר להסתכל עליו ולא להכיר...

להיזכר באותם רגשות מעורבבים,

באותו החוסר ניסיון, יחד עם כל הניסיון שבעולם.

אני כותבת לעצמי, אבל מצד שני, קוראת וחושבת איך אתם הייתם מסתכלים.

מאיפה בא הצורך הזה לעשות רושם?

ואיך זה שבתקופות הכי קשות חוזרים לכתוב?

מיטל.

אני ממש רואה אותנו שם

הוא קצת יותר גבוה, לא בהרבה ממש

היא לא ממש רזה, אבל גם לא שמנה,

לו יש שיער יחסית ארוך, לה גם

לה יש יד דקה, שלו שרירית

לה יש אף כזה, ולו קצת אחר

היא מביטה מעלה מעלה

הוא מרכין ראשו

שניהם יחד, ככה, קרובים, מחובקים, מאוהבים, נמשכים

"כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה"(?!)

אין אהבה

הכל בעצם סתם
כמו חלום או משחק

ששיתוף הפעולה מממש אותו

ממש תוך כמה שעות

ואז קמים-

מהמושב,

בחזרה למציאות

שום דבר כבר לא כחול ולבן

אין יותר רק כתום או רק שחור

יש גוונים...

הוא לא יודע...

יש חוסר וודאות...

אין לה תשו'בות לתת לשאלותיו,

היא מלאת ציפיות,

הוא כבר לא בטוח,

היא מלאת תקווה...

בו נשארה תחושת המשיכה...

"דרך חדשה, על דרך ישנה, אני חוזר אלייך בא"(?!)

אמר ולא חזר המניאק.

פשוט רציתי עוד עדכון שני לשעה הזאת... כן, כי ככה- ובקרוב אני מקווה לעצב מחדש- תמונה שונה וטובה יותר- הכל יכול להשתנות... (אני מקווה...)

פשוט אני, אתם כבר יודעים מי זאת.

.