בצורה קצת שונה

מלבד החשכה והריקנות, ישנה המטוטלת, שלמרות הקצב הקבוע של תנועתה, אימתה הולכת וגוברת ככל שעובר הזמן.

מצד אחד אתה אומר לעצמך ששום דבר לא דוחק בך, שיש לך את כל הזמן שבעולם, מצד שני- אתה חש שהזמן אוזל, שעלייך למהר כי אחרת אתה לא תספיק את כל מה שמוטל עלייך לעשות. אבל כשאתה רוצה למהר אין לך לאן! אין לך לְמה! ובכל זאת, אתה יודע שאין זמן, כי עלייך לסיים את המלאכה, ואף שמהותה נסתרת ממך כעת, אתה בטוח שהיא מרובה.

ואתה נלחץ.

וכל העת המטוטלת מתנועעת, ומתקרבת, ומכלה כל דבר בדרכה, ואתה מנסה לברוח ממנה, אך כל גופך עקוד, כמו קורבן, ממתין ללהב המכָּה הקרֵבה, שתצבע את סופך.

זה הכל, לא?..

אבל אי- אפשר לקבל את כולם ביחד, תמיד יהיה לפחות אחד לקוי.

זה בסדר, אחרת הייתה אוטופייה בעולם ואז היינו משתגעים.

וואו. פשוט וואו.

אסור להיות מרוצים מדי, אסור לצפות ברגע שמח, אסור. אם לא תגיד לעצמך 'לא', יופיע משהו שיגיד לך...

יהיה בסדר, ב"ה.

_
    Nיטל-