בצורה קצת שונה

אני עומדת סתם כך, מסתכלת עליהם,

אלו שחברים שלי פה.

אני מנסה להשכיח את מה שאמרו לי שניהם

ואני מתיישבת לידה, לידם.

"הוא בדיוק התכוון גם..."

מה שאומר שאני צריכה ללכת?

לא. זה המקום שלי. תמיד היה. אז לא זזתי.

אבל מאותו הרגע הרגשתי לא רצוייה.

"אני לא אבוא." הודעתי.

"אוקיי." ענה קול אחר בנימה שלא מצאה חן בעיני.

בלי שום וויכוח, אפילו סתמי, אפילו רק בשביל שאני אראה שאכפת לך.

מעכשיו זה יהיה הדדי. קבעתי.

"מאז ש... את שונה/ פחות נחמדה אליי" הם אומרים. כל אחד מתייחס לתקופה שונה.

הייתי טובה אליהם יותר אז; הם חושבים.

אבל לי לא היה טוב אז, בגלל זה אני לא שם יותר.

אבל זה לא שאכפת להם. הם חושבים רק על עצמם.

עזבו את זה שאני בדיוק אותו הדבר, אותו הבן- אדם עם אותם העקרונות, עזבו את זה.

העובדה שהם רק אמרו לי את זה גרמה לי לשנות גישה כלפיהם. דפוקים, הם לא מבינים כלום.

אולי אתם חברים, אבל אתם לא מכירים אותי עד הסוף. כמה שאני לוקחת דברים כאלה ללב, חורטת אותם גם אם הם שטותיים והם מתמקמים להם שם. אין לכם מושג.

_
   Nיטל-

את מנסה לגעת, אבל חוזרת על עקבותייך.

את שבה אליו, מנסה לגעת, להגיע אליו, אך לשווא.

את איתו, מחפשת וחושבת, אבל ללא הועיל.

את מנסה ומשקיעה ומתעלמת, אבל אין בכך כל תועלת.

את מאמינה וקונה ושומעת, אך לחינם.

את מראה ומקרינה ואת שמחה, אך לבסוף יוצאת המופתעת.

את סולחת ומתפשרת,

                          למרות שזה נגד התורה שלך.

                                                              את שותקת.

ואתה. אתה מנסה לגעת, אבל חוזר על עקבותייך.

אתה מתחרט, אבל לא מגיב, לא אומר.

אתה מעלים, אתה לא מדבר.

אתה שב אלייה, מנסה לגעת.

אתה שב אליי, מנסה להגיע.

אתה מנסה ומתעלם, אבל בעצם משקר.

לא אותי אתה משקר. אתה משקר רק את עצמך. רק לעצמך.

ואתה שותק.

ואת, את רוצה, אבל לא רוצה.

את רוצה לשוב, אבל לא רוצה.

את רוצה, אבל מבלי לצאת פאטתית.

ואת שומרת מרחק.

במרחק נגיעה ממני, אבל בעצם במרחק מיילים ארוכים שאת אורכם אפילו לא ניתן לחשב.

                              או שתקרא לזה- (מילים ארוכות)?

29.8.2008

_
   Nיטל-