באחד מאותם לילות לבנים בצבא, אותם העברנו היא ואני על קפה וסיגריות רבות, היא החליטה שאני ילד פאזל.
"אתה לוקח לעצמך כל תכונה שאהבת אצל אחרים סביבך, הופך אותה לשלך".
הייתי זקוק למספר רגעים כדי שאוכל לעכל את המשפט, אך לבסוף צחקתי כי אני בכלל בנאדם של מילים.

בעולם הבנוי משלגים ותשתית כבישים גרועה , נערה אשר שיערה שחור כפחם ושפתיים מלאות בחום אנושי ועיניי כפתורים חומות
החליטה לגדול . "אני רוצה ילד" היא אמרה באחד החורפים
והמילים רקמו גידים ובשר עדין ורך , וכך בקיץ אחריו כבר הייתי מוכן כמו אבטיח גדול ועסיסי
לעולם המטופש הזה.

באחת מאותן ישיבות על קפה וסיגריות שכבר היו מצרידות אותי עד הזריחה , היא שאלה בשביל מה שאני חיי ועניתי לה שלכתוב.
סיפרתי לה שראשי בנוי מעולמות שלמים, עם אנשים שלכל אחד מהם סיפור משלו.
חלקם טובי לב ונעימים כמו ריח גשם ראשון בבוקר יום שישי, וחלקם בודדים ועשויים ממחטים, אבל הם רעים כלפייך רק כדי שתוכל לבנות את עצמך טוב יותר.
המילים הצמיחו ורידים, ודם נקי שאין כמותו ומציאות אותה בראתי באותם רגעים ממש.

ביום בו יצאת מהים לעברי, עם שיער קצוץ למשי ועיניים ירוקות- טהורות,
ישבנו על שמיכה בחוף ודיברנו על הכל וכלום.
החברים סביבנו צחקו שאתה כמו קיפוד והעבירו ליטופים על ראשך בתורות, צחקת איתם וארשת פניך לבשה אושר.
אני זוכר שבשלב מסויים הפצרתי בכולם שאתה מגרגר כמו חתול והצטרפתי לצחוק , אבל ידעתי בתוכי שאתה בכלל בנוי ממנגינות.

ידעתי שאתה בנוי ממנגינות כי הצלחת לגרום לי להקשיב לקול הבס שלך ימים כלילות,
וכשהיו נגמרים כל הנושאים לדיון,  היית מזמזם את השירים הכי יפים שלך באוזניי.
בלילה בו פירקנו בקבוק יין במרפסת שלי, אמרתי לך שהבעות פניך משתנות כמו מוסיקה מתנגנת
ובלב חשבתי שאתה יפה כמו ציור.

אני מתפלל שתוכל להשאר מספיק זמן בסביבה , כדי שאוכל לבנות את המילים שאני רוצה לומר, כמו
"אני לעולם לא אפגע בך במודע" או "אני אוהב אותך "
ועם הזמן הן ירקמו גידים, בשר ודם ויבנו עולם משלך
ואתה תוכל לזמזם לי מנגינות חמוצות-מתוקות
שאיתן ארדם בלילות ואליהן אקום בזריחה.