אחרי חופשה ארוכה בניכר, תלתל חוזרת היום לארצנו הקטנטונת, ואני כמובן אחכה לה בשדה התעופה, בטרמינל החדש... היא מביאה לי שוקולד שוויצרי מיוחד - איזה כיף לי!
בעבודה קצת נרגע הלחץ האטומי המטורף שהיה לי כאן בשבועות האחרונים, ואני מקווה שהרוגע היחסי הזה ישמר לפחות לקצת זמן - ולא יעלם לטובת עוד לחץ.
הפירוד מתלתל העצים את הגעגוע, שזה נראה לי סימן טוב. עכשיו מגיע תורן של הפוביות לעלות מתהום התת-מודע. תלתל היא הקשר הכי ארוך שהיה לי מאז האירועים שפתחו בלוג זה - ובאופן טבעי (או שמא לא ממש?) החששות מתחילים לעלות בי. במקביל אני ממש מאושר איתה, ככה שיש קונפליקטים לא קלים - אני מקווה שזה לא יתחיל להקרין לתוך הקשר - הרי היא ממש לא אשמה במה שעבר עלי, ולא מגיע לה כל החרדות האלה.
עד עכשיו די זרמתי, ודי צפתי מעל החששות, כי הראש לא היה רציני (הייתי מאוד רציני כרגיל, אבל שכנעתי את עצמי לא לקחת שום דבר ברצינות יתירה). עכשיו - אני פתאום מתחיל לחשוב על עתיד ועל טיב היחסים - ופתאום מתחיל קצת לפחד. לא לדעת מה לעשות הלאה...
אני מקווה שאני אתעלה מעל הדברים הלא רציונליים (וגם מעל לחלק מהדברים הרציונליים).
אני מפחד להתאהב וכמובן זה גם הדבר שאני הכי רוצה ;-(
להתאהב מפחיד, כי אני יודע על עצמי שבמצב הזה אני מאבד את כל השיקולים הרציונליים החשובים, מצד שני לא להתאהב זה גם מפחיד. אני מנסה לדחות את ההתאהבות עד הרגע שבו אני ארגיש מספיק בטוח להתאהב בבחורה. כשאני ארגיש שאני מכיר אותה מספיק. אבל גם לחכות זה מפחיד. מה יקרה אם בגלל שחיכיתי אני אאבד את הרגש, צריך הרי לתת לרגש לגדול, אחרת הוא נובל.
טוב, אני מדבר על זה כאילו אלה הדילמות שלי בלבד. הרי זה בדיוק מה שכולם מוטרדים ממנו כל הזמן. לי יש קצת תוספת בפוביות (גם כן לא יחודית במיוחד).
שתהיה לכולנו המון אהבה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
