| 9/2003
ההיא שהייתה
זה סיפור ארוך, עצוב, ובעיקר כואב. סיפור אמיתי עם כמה פרטים שמשונים על מנת לטשטש את הזהויות שמאחוריו.
הכרתי אותה במין שידוך שכזה, הדרך הסטנדרטית, כמו שהכרתי הרבה אחרות לפניה. היא לא דיברה הרבה, אהבה לשתוק, היינו יושבים שעות ולא מוציאים מילה, וזה היה מדהים. יצאנו כמה חודשים עם משבר אחד לא קטן באמצע שהרגשתי שיצאנו ממנו מחוזקים (המשבר קשור אלי - והוא נושא לפוסט נפרד לחלוטין). החלטנו להתחתן, התארסנו, חיכינו עוד כמה חודשים עד החתונה. וכל הזמן הזה האהבה שלי אליה רק גדלה, וחשבתי שגם שלה אלי. אהבתי לקנות לה פרחים... (ורדים) והיא אהבה לקבל אותם.
ואז החתונה, מעולם לא הייתי בכזו שמחה, אני חושב שפשוט קרנתי מאושר כל אותו הערב, הייתה באמת חתונה שמחה. כולם שמחו בשמחתינו, רקדנו כל הערב (עם החברה, איתה, ועוד) אני זוכר שתוך כדי החתונה חשבתי אם אי פעם אהיה מאושר כמו שאני הערב, ואמרתי לעצמי שברור, הרי זאת המטרה של הערב, להתחיל את החיים איתה, עם זו שאני אוהב.
שבע ברכות עברו, והתחלנו את חיינו, הכל היה טוב, אהבנו, השתוללנו, פשוט חיינו. באמת אהבתי את החיים הללו, להתעורר כל בוקר לידה, לפעמים להתעורר באמצע הלילה ופשוט להסתכל עליה ישנה (לפעמים גם להעיר אותה...).
אבל אחרי חודשיים הכל התחיל להתפרק, פתאום היא התחילה לבכות בלי לתת סיבה, לבכות כל הזמן. ראיתי שהיא סובלת אבל לא ידעתי למה. היא לא סיפרה... יחסי האישות פסקו לגמרי - היא לא הסכימה. הייתי מתחנן על הברכיים שפשוט תתן לי רמז, סימן, ואני אנסה להשתפר (חשבתי שעשיתי משהו איום) והיא פשוט לא הגיבה. ואז נחת המכתב, מכתב כועס, רוגז, מבולבל...
"אני לא אוהבת אותך, אני לא חושבת שאי פעם אהבתי, אני לא חושבת שאתה באמת אוהב אותי..." זה לא ציטוט אבל זאת רוח הדברים, היא כתבה שם עוד הרבה, שגרם לי להרגש שהיא כועסת. שאלתי אותה אם זה ככה, למה את נשארת איתי? והיא בשתיקתה המפורסמת, בוכה.
לא אלאה אותכם עוד הרבה, אחרי הרבה זמן והרבה טיפולים זוגיים, והאמת כשדי נמאס לי, התעמתתי מולה לילה אחד, ממש צעקתי, ולא נתתי לה להתחמק (דבר שהייתי צריך לעשות הרבה לפני), לאחר כמה שעות!!! של צעקות שלי ושתיקה שלה, היא אמרה לי שיש לה התלבטות לגבי הזהות המינית שלה.
באותו רגע הסתדר לי הכל, כל הביקורים שלה אצל החברה ההיא, הקשר החזק שהיה לה איתה, כל הלילות שהיא חזרה מאוחר, הימים שלא מצאתי אותה, הכל התחבר. שאלתי אותה האם זה נכון? והיא אמרה שכן...
עזבתי את הבית בזעם, הלכתי להורים לשבת לבד (אחרי כמעט שנה וחצי שהיינו תמיד יחד בשבתות). הגשתי תביעה בבית הדין הרבני ביום ראשון בבוקר. לא האמנתי להיא יכלה לבגוד באימון שלי ככה, בכזאת עזות מצח. ביום ראשון חזרתי לדירהבמטרה לרוקן אותה, ההורים שלה היו שם ושכנעו אותי לדבר איתה, נכנסתי, ראיתי שהיא לא עצמה עין כל השבת ורק בכתה, נמסתי, רציתי רק לחבק אותה והגיד לה שהכל יהיה בסדר ואנחנו נתגבר. ישבתי איתה לשיחה רצינית, והיא אמרה לי שהיא רוצה לנסות איתי - אם אני אהיה מוכן, לנסות לשקם את הנישואים, כי זה מה שהיא באמת רוצה. אמרתי לה שאני מוכן לנסות כי אני אוהב אותה, אבל דברים מוכרחים להשתנות, והיא חייבת לנתק את הקשר עם החברה. היא הסכימה.
חזרתי הביתה, וניסיתי להתגבר על הסלידה וחוסר האימון שהרגשתי כלפיה (ביחד עם המון אהבה), הלכנו לטיפול נוסף. לאחר כחודש הצטברו לי יותר מדי רמזים מחשידים ורציתי להתעמת אתה על זה, אבל היא הקדימה אותי, אמרה שזה לא הולך, היא לא יכולה להמשיך כך. שאלתי אם היא בטוחה? אמרה שכן.
נפרדנו.... לאחר כמה שבועות נפגשנו בבית הדין, וסגרנו את זה לגלית. לאחר מכן גיליתי שגם במהלך החודש היא לא הפסיקה להפגש אתה.
עד היום אני לא מבין למה היא התחתנה איתי, למה היא שקרה (הקשר הרומנטי בינהן התחיל עוד הרבה לפני החתונה). כנראה שלעולם לא אדע.
הכל היה שקר כמעט מהיום הראשון, היום אני מסתכל אחורה ורואה את כל הדברים שהייתי צריך לראות ולא ראיתי, או התעלמתי בגלל האהבה המעוורת, שגרמה לי לראות אותה ככליל השלמות.
הרבה צער.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
