האיש שלא היה שם
ההוא שאף אחד לא זוכר, תמיד בפינה, וגם כשהוא במרכז אף אחד לא שם לב. |
| 10/2003
אני לא מרוכז בזמן האחרון....
אני מרגיש מבולבל, לא סגור....
יש לי המון דברים שאני צריך לעשות, רשימה פשוט ארוכה...
ואני לא מתחיל אותה אפילו
יש מסביבי אנשים שטוענים שזה כי אני עצלן, ואם עצלנות הייתה כואבת הייתי צורח (כל מי שיש לו אמא יהודיה יכול לנחש מי אומר לי את זה)
האמת יש בדבריה משהו, אבל זה לא רק זה. אני פשוט לא מצליח להתאפס, להתרכז לכיוון הנכון. תמיד יש משהו אחר לעשות בדיוק, או שאני נזכר בזמן שלא מתאים.
עבודות לאוניברסיטה, למכור את האוטו (אחרי שאני אעביר לו את הטסט שהיה אמור להיות לפני חודשיים), משימות בעבודה, לעשות חיים...
הכי מפריע לי עניין העבודה, פעם, עד לא לפני הרבה זמן הייתי סופר מרוכז בעבודה, הקדמתי את לוח הזמנים שנקבע לי בצורה קבועה, מותמיד היה לי זמן לעוד פרוייקט צדדי, עוד בן טיפוחים. דווקא בעבודה שהיא המקום הכי בטוח רגשית שלי היום, איפה שאני יודע שמעריכים אותי, ויודעים שאני שווה. דווקא שם קצת נמאס לי באחרונה... אולי זה בגלל המשימות שאני לא אוהב, אולי כדאי לי לדבר עם הבוס? מצד שני אני יודע בדיוק מה הוא יגיד... שאין לו מישהו אחר שיעשה את זה, ובטח לא יותר טוב ממני.
אני אמור לסיים את התואר בעוד שבועיים, ויש לי עומס עבודות לא יאומן - פשוט אין סיכוי שאספיק לגמור אותן... למשל היום החלטתי שאני אחפש מאמרים אקדמיים לאיזה סקירת ספרות, ומה אני עושה במקום? כותב בבלוג! אוף! אני כזה לא החלטי...
יש איזה מגבלה אצלי באוניברסיטה ואני חייב להשלים את כל המטלות או שלא יהיה לי תואר... פשוט לא יאומן.
איך מתאפסים? שום דבר לא עובד לי... אני מכניס לי איזכורים לאאוטלוק, פגישות, רמיינדרים בטלפון, אפילו ביקשתי מאמא שלי לנג'ז לי על זה (עד לאיזה שפל אפשר עוד לרדת אחרי זה? :-) ושום דבר לא עוזר.
והאוטו, עומד למכירה כבר יותר משנה, עוד מלפני החתונה, מאז שקיבלתי רכב חברה... תירצתי את זה בעובדה שלפחות לאשתי יש רכב והיא לא צריכה להיסחב באוטובוסים. כולכם יכולים לנחש למה היא השתמשה בו, ואיזה תועלת היא הפיקה ממנו... עכשיו הוא פשוט יושב לו גלמוד ליד הבית... אני אפילו לא מתניע אותו, לא רוצה להסתכל עליו, עדיין תלוי עליו השלט שהיא הכינה... אולי אני צריך פשוט לשרוף אותו כמו את התמונה? לפחות נקבל את הכסף מהביטוח.
אולי זה הכל כי אין לי ממש חשק לחיים? לא נראה כאילו לכל המאמץ יש תכלית... כאילו הכל רדיפה אחרי איזה משהו שאני לא אשיג לעולם, הכרה, סיפוק, אהבה...
הכל נראה לי פשוט מיותר, למה להשקיע אם זה לא עושה לי טוב? לא בקטע אגואיסטי אלא באמת...
הפסקה האחרונה נראית לי מוזר אחרי כמה אמרות שפר שכתבתי פה, ובבלוגים אחרים בתגובות, שיש טעם וכו'... פתאום כל האמירות האלה מרגישות לי מזויף כלכך.... לא אמיתי. האם ככה נראים החיים שלנו? חסרי תוחלת? איפה המטרה? התשובה לכל התהיות (42?)
דיכאון עמוק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
