לפני סיפורים על קווינסטאון הפרועה, אני מזכירה לכם שהפוסט שכתבתי על הטיול טיפוס ביוון התפרסם באתר "למטייל" ואני משתתפת בתחרות סיפורי הגולשים שלהם. אני מאוד מבקשת שתכנסו להצביע (הרעיון הוא לזכות אז תצביעו טוב!) כי אני רוצה וצריכה את האוהל שהמנצח יקבל. אז יאללה להקליק! ותודה J

עכשיו אפשר לחזור לניו זילנד...

הטרמפים ההזויים שלי נמשכו כל הדרך עד לבאנפ, הנקודה הכביכול הכי דרומית של ניו זילנד (יש נקודה יותר דרומית אבל פחות מתויירת). את הטרמפ לשם נתן לי איש זקן שמטייל לבד בניו זילנד בכיסא גלגלים (ואוטו כמובן) שמטרתו היחידה היתה זהה לשלי – תמונה יפנית במיוחד ליד השלט של סוף העולם (או של ניו זילנד לפחות). היה גשם פלצות (מעולם לא חשבתי שאשתמש בביטוי הזה אבל הנה זה קרה) ככה שהתמונות יצאו לא משהו, אבל הטמפ היה מאוד נחמד, ואפילו קיבלתי קפה ועוגה לארוחת בוקר באחד מבתי הקפה שפוזרו לאורך הדרך. נפרדנו לשלום בפניה לטה אנאו ואני התחלתי לקוות לטוב, דבר שלא היה פשוט בגשם שנשפך עלי מהשמים. גיליתי בשלב מאוחר יותר בטיול שרב המכוניות שנוסעות לקווינסטאון לא יעברו בצומת האבודה שעמדתי בה, אלא יסעו בדרך עוקפת, למזלי לא ידעתי את זה בזמנו, והאצבע המורמת הרטובה שלי הפגינה שמחה כללית ואושר הזוי מהמצב שנקלעתי אליו. אחרי רבע שעה המזל האיר לי פנים וואן מלא בילדים ניו זילנדים בני 16 נעמד לידי. בנות שיכורות פרצו בצהלות שמחה "YEY! Our first hitch hiker" ואני נדחסתי לאוטו שהיה מלא עד אפס מקום בילדים, בירות ושירים ישנים שהחזירו אותי לימי התיכון העליזים שלי. הנסיעה על גדת האגם של קווינסטאון הייתה ארוכה ויפיפיה, הבירה זרמה כמו מים וגיליתי כי הילדים בעצם ברחו מביתם באינוורקרגיל לכבוד חופשת הפסחא, דבר שאני יכולה בהחלט להבין אחרי שביליתי יום באינוורקרגיל, בירת השיעמום. הם היו בדרכם לרואד טריפ מטורף שכנראה יסתיים באותה ספונטניות שהתחיל ברגע שההורים יקשרו שהילד שלהם לא אצל החבר כי החבר של הילד לא אצלם וכי בינתיים החמישיה השמחה הגיעה עד לואנאקה...

הגעתי לקווינסטאון ונפרדתי מהילדים השמחים, זרקתי את הפקלאות באכסניה שמצאתי והלכתי לחקור את ה"עיר". טיפסתי בקושי רב על הגבעה שמשקיפה על עיר האורות הלו היא קווינסטאון. עיר שהיתה פעם עיירה קטנה ומנומנמת עד שהגיע איש שאמר בואו נזרוק אנשים מגשרים  - קווינסטאון היא המקום הראשון בו בוצע באנג'י באופן מסחרי לקהל הרחב ואחרי הבאנג'י הגיעו לעיירה סירות המנוע, מצנחי הרחיפה, צניחה חופשית, קניונינג, ראפטינג, מזחלות, גלשני נהרות, וכל אטרקציה אדרנלינית אחרת שיכולה לעלות לכם בראש. ביום טוב האוירה מזכירה קצת פרל הרבור מרב כלי טיס שחגים סביב ראשך.

בדרך חזרה למטה המצאתי ספורט אתגרי חדש: ריצה במורד גבעה תלולה. הכי מהר שאפשר. העלייה שלקחה כמעט שעה הצתמצמה ל20 דקות בדרך חזרה. זה היה טיפשי כי ברגע זה נפתחה בחגיגות ענק של כאבים נוראים סאגת הברכיים שלי שנמשכה לאורך כל הטיול...

למחרת נהנתי מספורט אתגרי שקיים במציאות והלכתי לעשות קניונינג. אם הייתם משלמים 100 ומשהו דולר ניוזילנדים, נוסעים בטנדר לנהר מרוחק, דוחסים את עצמכם ל2 חליפות צלילה שהיו מקיפות אותכם בס"מ שלם של גומי, שמים רתמה, קסדה, וסט הצלה ומבלים את היום במים שהטמפרטורה שלהם לא עולה על 6 מעלות צלסיוס בליווי שני מדריכים חסונים ושוויצרים... גם אתם היתם יכולים להגיד שעשיתם קניונינג. חוויה מדהימה וממלאת אדרנלין. בהתחלה עושים אומגה וסנפלינג לתוך קניון שבתוכו זורם לו במהירות נהר גועש וקפוא. ברגע הראשון כשהעור פוגש את המים שוכחים לדקה איך מפעילים את שרירי הנשימה ורצון עז לצרוח מוצא את עצמו בקונפליקט נוראי עם העובדה ששכחתם איך להוציא או להכניס אויר לריאות. אך על דאגה! לאחר דקות ארוכות בתוך המים הקפואים הנשימה חוזרת אליכם ואתם מתרגלים לחוסר התחושה הכללי בגפיים ובפנים... וברגע שמתרגלים לזה הכל נהיה מדהים כי מתחילים להבין מה בעצם אתם עושים פה: הולכים בתוך נהר נהדר וכל מפל שנקרה בדרכם מזמין איתו חוויה חדשה. פעם יורדים אותו בסנפלינג, ופעם משתמשים בו כאילו היה מגלשה משודרגת במיוחד בפארק מים אדיר, היה מפל מים שנעמדנו מאחוריו וקפצנו פנימה לתוכו, הזרמים העצומים שואבים אותך עמוק לתוך הבריכה, הגפיים שלך משתוללת בחוסר אונים מעל ומתחת למים עד שזרם נגדי לא צפוי תופס ויורק אותך החוצה. את אחד המפלים האחרונים אפשר היה לרדת בדרך הסימפליסטית ביותר – לקפוץ. 6 מטרים מעל לבריכה מלאת קצף לבן עמדנו אני והמדריך, הוא הצביע על נקודה שחורה של חצי מטר על חצי מטר שלתוכה הייתי צריכה לקפוץ. כל השאר זה סלעים, הוא אמר... כיוונתי את גופי השביר לחלון המים הקטן שהוא הצביע עליו וזרקתי את עצמי קדימה. קטע מדהים, ואחד הדברים המטורפים שיצא לי לעשות!!!

באותו ערב הייתי אמורה להיפגש עם תמיר ודורון אבל זה לא היה כל כך פשוט. העסק הפך לאירוני בהתחשב בעובדה שרק לפני שבוע נפגשנו לגמרי במקרה בעירה קטנטנה שאף אחד מאיתנו לא תיכנן להיפגש שם. שלחתי לו מייל אבל הוא נמחק, הוא שלח לי מייל חזרה אבל קיבלתי אותו רק חצי שעה אחרי השעה הנקובה מה שגרם לכך שהבן אדם הנקוב לא היה במקום הנקוב בזמן הנקוב. המשכנו לשחק תופסת וירטואלית עד שנפגשנו למחרת בצהריים במרכז הבאנג'י. יש 3 מקומות בהם אפשר לקפוץ באנג'י בקווינסטאון, לשניים מהמקומות אפשר להגיע גם לבד ולצפות בנופלים אם לא בראש לך לקפוץ. למקום השלישי, הגבוה מבין השלושה (132 מטר), מגיעים רק הקופצים עם רכבים של החברה כי האתר נמצא בשטח פרטי וסגור. תמיר ודורון הלכו לקפוץ את הגבוה, ואילו אני הלכתי לבאנג'י המסורתי והנמוך, הראשון בעולם, "רק" 43 מטר.

הרעיון נראה מאוד הגיוני ונחמד עד שנעמדתי שם על הקצה. מחשבות של מה לעזזל את עושה דחפו את עצמן בכוח לתוך הראש שלי. היד שלי תפסה בחוזקה את המעקה, כשהרגליים שלי מתחילות לרעוד קצת תוך כדי שהן מוחזקות במגבת (!) שמחוברת לכבל שעשוי מרשת נימים של גומיות דקיקות (!!). לבחורים שעבדו שם לא היה קל לשכנע אותי לעזוב את המעקה ולעמוד על הקצה של הקרש הפיראטי שהשקיף לתהום מלאה במי נהר תכולים להפליא. אז התחלתי לפחד באמת. הסתכלתי למטה למים היפיפיים שנראו כל כך קרובים וכל כך רחוקים בו זמנית, המדריך ספר 1,2,3... וקפצתי! קפיצה אדירה. אחרי שניה של נפילה הייתי מודהמת מההבנה שאני עדיין נופלת, אני רגילה שהנפילות שלי מסתיימות הרבה יותר מהר, ואני יודעת דבר או שניים על נפילות J שבריר שניה מאוחר יותר הידיים שלי פגעו במי הנהר הקפואים, אך באותו הרגע לא ידעתי כלל באיזה טמפרטורה הם היו. לא ידעתי כלום באותו הרגע. זה היה אחד מאותם רגעים קסומים בהם הגוף משתלט על הנפש, האדרנלין ממלאה כל נים ועורק, ואני הרגשתי כאילו אני טובעת בתוך זרם עצום של רגשות, מלאת התרגשות. באותו רגע לא חשבתי על כלום, לא הבחנתי בדבר, לא ראיתי מה יש מסביב, לא את האנשים, לא את הגשר, או החבל, אפילו לא את המים התכולים והגדות הירוקות שאהבתי כל כך. לא הרגשתי כלום חוץ מזרם האדרנלין שפרץ בתוכי כמו שיטפון בדרום ארה"ב.

לצערי הרב היו אלה רק הידיים שנכנסו למים ולא חצי ממני כמו שביקשתי, מה לעשות קשה לכוון כשזורקים אנשים

מגשרים. אחרי הפגיעה הוקפצתי חזרה מעלה בתנועת מטוטלת אדירה והרגשתי חסרת משקל לרגע, ואז שוב למטה ושוב למעלה עד שהורידו אותי לסירה. רצתי חזרה למעלה מלאת אדרנלין ברמות שלא הכרתי עד אז ומאז, כשכל מה שרציתי לעשות זה לצעוק עד קצה שמיים "עוד פעם!".

אפילו עכשיו, ברגעים שאני כותבת את כל זה, האדרנלין חוזר אלי עם הזכרונות!

 נקשרת...

מהססת...

מפחדת...

קופצת...

ונופלת...

ונופלת...