אני לא רוצה שייגמר החופש ושתתחיל השנה.
אני לא רוצה לעזוב את הפתוח, וגם לא להשאר.
אני לא יודעת מה אני רוצה,
אבל אני רוצה לדעת.
אוף.
פאק. למה אני? איך זה יצא שכולם עוברים לאן שהם בחרו, חוץ ממני. כן, אפשר לומר שזו בחירה, אבל זו לא. אין לי ברירה, אם אני לא רוצה להשאר אני חייבת לעבור לשם, כי אין לי שום מקום אחר. כי אני גרועה.
אני רוצה להשאר בפתוח. אבל אני יודעת שלא יהיה לי טוב.
אני לא רוצה לעבור לד'. אולי כי אני מפחדת, אולי כי אני סתם לא רוצה. בהתחלה שמחתי, התלהבתי. אבל עם כל יום שעבר השמחה פחתה, וגם ההתלהבות. ועכשיו, עוד בערך 4 ימים מתחילה השנה, ונעלמה השמחה. נעלמה ההתלהבות. נשארה רק האי ידיעה. אני הולכת לבית ספר חדש, אני לא יודעת איזה כתה אני, איזה רמה אני, איזה שעורים. ואני לא אדע עד תחילת השנה. אני אמורה פשוט לבוא ביום הראשון ו? לאן ללכת? אני לא מכירה שם כמעט אף אחד. אף אחד לא מכיר אותי. מה אני אמורה לעשות?
איך אשכרה חשבתי שאני יכולה להתקבל לעירוני א', לתלמה. אני ישבתי שעות, נגנתי והתאמנתי. כ"כ ניסיתי, אבל לא הלך. יצאתי מהבחינה לתלמה בהרגשה כזאת טובה, וטעיתי. באותו ערב של הבחינה גיליתי שלא התקבלתי, ויום אחרי הייתה לי את הבחינה לא'. אתם מתארים מה זה ללכת לבחינה יום אחרי בחינה עם אותם קטעים שאליה לא התקבלתי? מבאס. זה כאילו ידעתי מראש שאני לא אתקבל.
ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות. אני אעבור לד', אין מקום אחר. אבל הלוואי שהייתי שמחה עם ההחלטה הזו, או לפחות שלמה.
או עדיף, הלוואי ולא הייתי צריכה לעשות את ההחלטה הזאת, אבל לא שיחליטו בשבילי, שייקרה משהו, לא יודעת מה. משהו טוב.
אוף. אני לא מאמינה שזה קורה. אני לא מאימנה שאני עוברת לד'.
ד'? מאיפה זה הגיע בכלל?? לפני שנה אני לא בטוחה שידעתי בכלל מה זה הבצפר הזה,
ד'.
ועכשיו, שם אני לומדת,
ד'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
