בנאלי זה טוב...

נאבקת, אני יודעת שנאבקת...

רצית לחיות, זה הסרטן שניסה להכניע אותך...

שהתנחל והתפשט בגופך, עשה בו כשלו...

ולצערי גם ניצח...

עברו 12 וחצי ימים...

הגעגוע מתחיל להציק יותר נכון להעיק...

מוזר איך הזמן פתאום מקבל משמעות שונה...

בעצם הכל קיבל משמעות אחרת...

להיכנס לחדר שלך ולמצוא מיטה ריקה...

להיכנס הביתה ולא לראות אותך יושבת על הספה...

(לנסות) לבשל במטבח שלך שכל כך אהבת...

זה קשה, זה אפילו קשה מאוד!...

שלא לדבר על המחשבות שתוקפות...

על שלא תהיי נוכחת בחתונה שלי...

גם לא בלידה...

שלא תזכי להנות מהיותך סבתא...

אפילו שלא הספקת לחגוג את יום הולדתך ה-51...

אני מנסה להיות חזקה..

אני יודעת שזה מה שהיית רוצה...

אני משתדלת...

אני מרגישה כאילו נתלש ממני חלק... חלק ענקי...

.

כמה בכית לפני מותך...

זה לא הסוף שקיוויתי שיתרחש...

אני יודעת שהרגשת שזהו... זה נגמר... 

פעמיים כי טוב נאמר על יום שלישי...

אבל בט"ו באייר תשס"ח,

20/05/2008

אפילו כי טוב אחד לא היה...

אני בטוחה שטוב לך שם,

תמיד ידעת להסתדר...

ואני מתנחמת שהפסקת לסבול...

ואני מקווה שנשמתך צרורה בצרור החיים...

מתגעגעת מאוד

ולא מפסיקה לחשוב עלייך...

הבת שלך,

לורצי.