ב"ה
אז הגיע חג החירות. החופש.
נדמה לי שדווקא השנה אני מרגישה הרבה פחות את החופש, כלומר באופן שבו הוא התבטא פעם.
מישהו שר פעם, נדמה לי שזה היה יהודה פוליקר , " חופשי זה לגמרי לבד" (ויתקנו אותי כל קהל המעריצים אם טעיתי בדבר).
השנה יותר מכל שנה קודמת הבנתי מה זה אומר.
זה מעבר למה שאנשים יראו מהמשפט הזה בהתחלה; החופש המוחלט, חוסר הקביעות והכבילות למשהו או מישהו ולכאורה החירות האולטימטיבית.
אני רואה את זה באופן קצת שונה, שאולי לא אליו התכוון מר פוליקר היקר.
חופשי זה לגמרי לבד- כי בסוף רק אני קובעת.
ברגע שאדם מבין שהוא ריבון לעצמו ,אז מגיע החופש האמיתי. פה יתעוררו לרגע האנשים שהגיעו עד הלום ויאמרו – אז חופש זו אנרכיה? מצב של " מלך אין בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה" ?
לא בדיוק לזה אני מתכוונת. מה שאני רוצה לומר הוא שכל אחד מאיתנו יכול לעשות כל דבר שיעלה ברוחו לעשות – כל עוד הוא יודע שלכל מעשה שלו טוב או רע יש מחיר. גמול הולם.
הרי בסופו של דבר כולנו יכולים לעשות הכל רק צריכים לדעת שיש השלכות למעשים שלנו , לכל דבר יש תשלום .סיבה ותוצאה.
יש האומרים שארבעת הבנים שבהגדה מדברים על ארבע סוגי יהודים שיש בעולם. לפי דעתי ארבעת הבנים מייצגים את התהפוכות הנפשיות האישיות שיש בכל אחד מאיתנו.
פעם הייתי הבן התם. זה הבן שהיום בדיאווד אני הכי רוצה להיות.
יש משהו באמונה הזאת התמימה שאני מייחלת שתהיה לעצמי. לפעמים נראה הרבה יותר טוב והגיוני, מודה גם לי, לרצות להיות הבן החכם. להבין למה אני עושה כל דבר, למה כל דבר הוא כמו שהוא ולדעת לשאול וללמוד את הכל כמו שצריך.
ובעצם זה מה שלאחרונה ניסיתי להיות.
אבל כחשבתי לרגע (טוב קצת יותר מרגע), הבנתי שזו לא אני .ברגע שאולי חלק יקראו לו הארה אבל בשבילי לכאורה הוא היה בהתחלה די סתמי הבנתי שאני רוצה לחזור להיות מי שהייתי פעם.
להיות הבן התם. להאמין בפשטות בטוב ליבם של אנשים , להאמין לאלו שיקרים לי – גם אם הם אומרים שהשמיים סגולים. להאמין שיש לי כאן מקום , ויעוד ושכל הדברים שקוראים לי , גם אם לא נראה ככה באים עלי לטובה. אני רוצה לחזור להאמין ולהרגיש. במיוחד לאור מה שקרה לי לאחרונה הרגשתי שאיבדתי את אלוהים. אני חושבת שזה היה זמן של איבוד בשבילי לאחרונה . מן תהום כזאת שדברים נשאבו אליה בכוח ובלי רצוני.
אבל עכשיו אני מנסה להיות הבן התם, שמאמין בכל לבו , שסומך בעיניים עצומות הבן שהמשפט "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי..." חקוק לו עמוק בפנים.
במקרה יצא השנה , שפסח הוא בדיוק הזמן שבו הגעתי לכל מיני מחשבות ותובנות אישיות לגבי החופש שלי בחיים.
זה למעשה בכלל לא קשור לפסח , אלא יותר לעובדה שהיה לי הרבה זמן לערעורים וכעסים על ה' לאחרונה.
עברו שמונה עשרה ימים מאז שסבתא שלי נפטרה, ותכלס- זה גרם לי לחשוב המון.
זה גרם לי לחשוב שאפילו דברים קטנים שביקשתי לא התגשמו, זה גרם לי לכעוס, להרגיש אי צדק.זו הייתה הבחירה שלי.
אבל זו גם הבחירה שלי להשתחרר מזה. ברור לי עכשיו שאני בשלב של הכחשה. שאני לא מתמודד ומדחיקה את כל הדברים שזה גרם לי להרגיש. זו פעם ראשונה שהתמודדתי עם מוות , עם משהו כזה גדול ומעבר לכל מה שזה העלה על פני השטח זה גרם לי לחשוב על עוד הרבה דברים לגבי העתיד.
טוב, כתבתי ארוכות. משהו שלא עשיתי כבר מלא זמן. חיפשתי דרך לברוח מכל מה שעובר עלי והנה – מצאתי. כל החיים הם עניין של בחירות , של התלבטויות של חרטות .אני חושבת שהשנה בליל הסדר אני ארגיש בפעם הראשונה את כובד הבחירות שלי.
אבל כמו שאמרתי ,ומישהו אחר אמר לי- אני יכולה לבחור בכל, רק צריך לדעת לשלם את המחיר.
(מזל שלפעמים אפשר לפרוס לתשלומים).
חג שמח.
אחינו כל בית ישראל.
אתה חייב לי אחת - אל תשכח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
