אז אני יושב לי מול המחשב הנישא שלי, מקשיב לשיר הזה, שמעלה בי את כל הדברים הטובים, הרעים, המעצבנים, המהנים ובעצם כל דבר ודבר שקרו לי בכל מערכת יחסים כזאת או אחרת, ואת האמת, זה כיף לא נורמלי...
הביצוע החדש, הזה, שכל כך מרגש אותי (בלי קשר שהשיר עצמו והמילים פשוט מדברים עליי) מעלה לי את כל הזכרונות, מאותן בחורות, שכל כך אהבתי לנשק, שכשאני רואה אותן אני מרגיש את הלב עדיין מחסיר פעימה למרות כל אותו הזמן שעבר.
ושוב, כל הריבים עולים מחדש... כל הרגעים היפים, הנשיקות, הכעסים, הבכי, או בקיצור, הכל, פשוט הכל...
ואת האמת, שלא כל כך אכפת לי, כי הכל היה כיף, היה לי כיף באותן הלילות עם החיבוקים, עם אותם הרגעים של הביחד, והיה לי גם כיף באותם הריבים שאמרתי את המילה האחרונה, ושכפיצצתי את הכל, הייתי חייב להגיד המילה הפוגעת, כדי להשאיר שם משהו כואב, שישאר ממני משהו, שם בפנים, בכל לב, בכל בחורה שפגעה בי.
אז כן, זה נשמע רע, ולא מחמיא, אבל "דיס יז דה לייף".
אז רק שתדעו, אם אתן קוראות את הבלוג הזה, וגם אם לא, שכשהייתי איתכן, אהבתי אתכן עד אין סוף. אהבתי אהבת אמת, אהבה עיוורת, בלי להסתכל לצדדים, בלי לחשוב לשניה אחת על פגיעה וכל הזמן עשיתי זאת כדי שיצליח לנו ושנהיה מאושרים.
אבל כשזה נגמר כמו שזה נגמר, אני עשיתי הכל, פשוט הכל כדי לפגוע, כדי שיכאב לכן, כדי שהבכי שלכן יהיה מר, שהלב שלכם ירצה להתפוצץ מהעלבון, מהכאב, שכשתסתכלו לי בעיניים תרגישו ריקות, עצובות, נבוכות, ואפילו מטומטמות...
אז כן, השארתי את החותם שלי בכל אחת ואחת מכן, אבל גם אתן השארתן את החותם אצלי.
אהבתי ושנאתי, אוהב ושונא, אוהב ואשנא אתכן לעולמי עד, וכן, כולכן זונות, הייתן, אתן עכשיו ותמיד תהיו!
נ.ב.
זה לא מכתב פרידה או צוואה או שום דבר אחר שדומה לזה.
זה לא מכתב עצוב, או מכתב מדכא.
זה פשוט לא מכתב, זה משהו פרטי ועצמי.
אז אצלי הכל בסדר, באמת. אפילו מעולה...
שבת שלום :]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
