קפצתי הביתה מהשלמת שירות להכין לי איזה סנדוויץ' [לא טעים בעליל בלי שוקו!]

המשכתי לראות את הסוף של "סיפור אהבה בלתי נשכח", בדיוק איפה שמתחיל כל הבכי.

אני,ביום ראשון אופטימי [סופסוף!] בוכה כמו ילדה מטומטמת על סרט שראיתי כבר 100 פעם ואינלי שוקו להעביר ת'טעם של הטונה. איזה ביעוס טוטאלי.

לא רק זה, אני גם צריכה לחזור עכשיו להשלמה וזה לצאת החוצה, אל השמש וללכת ברגל. בלי שוקו!!

הו גאד..אני לא בנויה לזה..

אבל כדאי שאתחיל לזוז.

אז אולי ביי.

כן.

ביי!