כמו תמיד כשאני מתכננת משהו - הוא לא יוצא לפועל.

אז הפעם זה היה אילת.

כמה דיברתי על זה, כמה תיכננתי את זה, כמה ציפיתי לזה ואיך הייתי בטוחה בזה!

ופוף! נפל כל מגדל הקלפים שבניתי.

ברור שהייתי מבועסת לגמרי והייתי עצבנית ודמעות של קריזה כבר שטפו אותי, אבל תוך כדי הקריז ידעתי בתוך-תוכי שהכל לטובה.

חשבתי שביום רביעי אני עולה על אוטובוס ישיר עם כל המטען שלי [מזוודה עם בגדים, כמה זוגות נעליים, מברשת שיניים וכאלה דברים..לא מש'ו רציני]

כבר ראיתי איך אני מגיעה בדימדומי היום ומזמינה מונית ישר למרכז גיוס של ישרוטל ושם מקבלים את פניי ולוקחים אותי לבניין המגורים.

כבר ראיתי איך אני מגיעה למלון ומתפעלת ושומעת מלא הסברים על תנאי העבודה, ואיך אני מנסה לקשור שיחה עם אחד החבר'ה, ואיך המיטה שלי נראית, ועם מי אני גרה..כבר ראיתי הכל!

ומסתבר שחיכיתי יותר מידיי ומישהו כבר תפס לי את מקום העבודה. דאמט.

אבל- זה לא מונע ממני להיות אופטימית!

כי אם לא אילת, אז לונדון. ואם לא לונדון, אז ניו-ג'רזי. ומקסימום, ניתקע פה באיזור עוד קצת..נחסוך קצת כסף..נעשה איזה רישיון על קטנוע, או על משאית, ניקח קורס תפירה, נעשה פסיכומטרי, נשפר איזה בגרות, נשכור דירה עם שותפים בת"א. יאללה, הכל חארטה.

העיקר שתהיה עבודה ויהיה פאן!

אז ברוב תושייתי, לא ביזבזתי זמן על מירמור ומיד יצאתי לאחד הפאבים באזור כדי להציע את עצמי בתור הברמנית החדשה!

ו...השתפנתי. טוב נו, מה אני יכולה לעשות?! זה פאב לבני 22 ואין מצב שהם ישתכנעו! ואז, בזמן שירדתי במדרגות חזרה החוצה נזכרתי שיש פאב ממש חמוד שבטח יסכים לקחת לפחות פרטים..אז נסעתי לשם ומילאתי טופס ודיברתי עם הבעלים והוא אמר שהוא יזמין אותי לראיון שבוע הבא=/

מה שבוע הבא?! כאילו יש לי זמן גם כן...

בקיצור, אני מחזיקה לעצמי אצבעות ולא מתייאשת. מחר אני הולכת לחפש עבודה בגן אירועים=]

נ.ב- כ"כ התגעגעתי לאוטו של אבא! אפילו לא ידעתי כמה עד שישבתי מאחורי ההגה! אני פשוט מאושרת שהוא שוב כאן!!!