לא ישנתי כמעט בלילה. ב-3:30 כבר יצאתי מהחדר לכיוון התחנה. למזלי היה אוטובוס.

ב-5 בבוקר, עם כרטיס ומס' כסא עליתי לאוטובוס בתקווה שאשן כל הדרך. אבל רק את היציאה הייתי חייבת לראות.

הנה אני עוזבת את אילת הקסומה, הנה אנחנו יוצאים מרח' חטיבת הנגב. הנה, במקום לפנות ימינה למלונות הוא פונה שמאלה לערבה.

יש עוד כיכר אחת שמקדימה את העיר, עוד חלק מאילת שלא יצאנו ממנו לגמרי אבל אנחנו עוברים אותה ומלפנינו רק ההרים שאני כ"כ אוהבת לראות מהחלון שלי בחדר.

אני בדרך הביתה.

מוזר, אבל לא הרגשתי "הביתה" כמו תמיד. קצת נעצבתי לעזוב, למרות שאני חוזרת. אילת היא עולמי עכשיו.

תמיד כשיורדים לאילת יש תחושה של התרחקות מהעולם. מן ניתוק כזה שאתה עושה עם המציאות שלך ונכנס למציאות אחרת, אילתית.

אני הרגשתי כאילו אני עוזבת את הציוויליזציה ונוסעת למציאות מעוכבת שעוד לא התפתחה מספיק, אי שם במרכז.

עצירה ראשונה- עין חצבה. רבע שעה הפסקה. כמעט ולא טרחתי לרדת אבל למען הסדר הטוב יצאתי לחילוץ עצמות קפוא.

עדיף היה להישאר בפנים ולא לזוז. עליתי חזרה.

את העצירות שאחרי אני כבר לא זוכרת כי ישנתי רוב הדרך. אני יודעת שעברנו בב"ש, שם השותף שלי לנסיעה ירד והשאיר את המושב כולו בשבילי=]

עצרנו גם בקסטינה לדקה וחצי ומאז המשכנו לנסוע בפקקים של חמישי בבוקר על כבישי מדינת ישראל.

הגעתי לת"א ב-10 וחצי. סביר.

עכשיו כבר התרגשתי. למרות שאני גרה במרכז כבר כמה חודשים טובים לא יצא לי לעבור בת"א ופתאום כל הפינות המוכרות שרואים מהאוטובוס חיממו לי את הלב. זה השלב שבו חשבתי שזה- זה העולם השפוי. אילת היא מן אופוריה כזאת. בלי פקקים, כולם לבושים יפה כל הזמן, גם כשקר השמיים בהירים. וכאן זאת המציאות הממשית שבה אנשים עובדים וטרודים ועסוקים וקודרים ושפופים.

הדבר שהכי התגעגעתי אליו בבית זה לבשל ולנהוג.

עזבו אתכם חברים ומשפחה..[למרות שזה חשוב] אני רוצה להיות מסוגלת לנהל את עצמי. בלי חדר אוכל עובדים ובלי אוטובוסים ומוניות.

ותודה לאל שיש לי בית כזה=]

אז היום, בעז"ה אני אנהג ומחר אבשל.

אבל בשביל זה אני צריכה ללקט כמה מתכונים ממאסטר שף.

אז להת' בינתיים.

בפוסט הבא: באלי לבכות. למה כל הבנות מתחתנות...עכשיו?

                נ.ב- אני בת 20 מאתמול! וווהוווו!!!!