עכשיו אני יודעת שהסימפטומים שלי הם חלק מתופעה מוכרת מדעית- משבר גיל העשרים.

ומה הפלא?

כל בוקר אני מתעוררת לחדר שאני גרה בו מגיל 15. והוא מעוצב כמעט אותו דבר.

אני מקבלת טלפונים מההורים שלי כל בוקר כאילו שכחתי ללכת לבצפר וכשהם מגלים שאני עוד במיטה הם מתחילים לחלק לי פקודות.

"אם את כבר בבית תשטפי כלים".

"תעשי כביסה"

"תסדרי את החדר שלך".

הדבר היחיד שאני עושה הוא לגלוש באינטרנט, לאכול ולישון.

ביום טוב במיוחד אני גם יוצאת לשתות בירה בערב ומיד חוזרת לנחור.

לפעמים אני מחפשת עבודה או דירה, אבל הכל בכאילו. אין מצב שאני אצא מהבית הזה.

אני כמו הילדים האלה מסין שפשוט לא יוצאים מהחדר. חיים על חשבון ההורים, מביאים להם אוכל לדלת.

כי הם פשוט יותר מידיי מפוחדים ממה שיש בחוץ.

אני חולמת בהקיץ שיהיה לי רישיון קטנוע ושאני הולכת ללמוד באוניברסיטה בשנה הבאה...

אני חולמת שאני חוזרת לעבוד באילת.

אני חולמת שאני עוברת לגור בת"א.

אבל הכל חלומות...

אין לי כח לעשות כלום.

אני אפילו לא הולכת לסופר מרוב שאינלי כח.

אני בקושי קמה לשירותים.

רק למקרר יש לי כח לקום. וזה גם בגלל שהוא הכי קרוב אליי.

מקווה לצאת מזה יום אחד.

בעצם,

אין לי כח אפילו לקוות.