הפעם האחרונה שכתבתי היתה לפני כמעט שנה, נובמבר 2011.

אילת נראית כמו זיכרון רחוק. גדלתי קצת.

בפייסבוק אני קוראת סטטוסים על אירוסים, חתונות, לידות. "חזרנו מחול", "מחפשים דירה". מישהו יודע על עבודה לסטודנטים באיזור ירושלים?

כן, נהייתי ילדה גדולה מבית טוב.

חבר מתוחזק כבר 9 חודשים, דירה משלי. אולי עוד מעט אפילו כלב..[או חמוס=]

אם לפני שנה היו אומרים לי שככה אחיה, הייתי צוחקת בחוסר אמון. כלום לא מושלם, אבל זה דומה.

נחירות קלות מזכירות לי שאני לא לבד, מישהו ישן בחדר הסמוך. פתאום מתגנב לליבי חשש שהנקישות הקצובות על המקלדת עלולות להעיר אותו.

אני משתדלת להיות בשקט, למרות שאת הכתיבה אי אפשר להשתיק. יותר מידיי זמן עבר.

מהמראה בקצה החדר משתקפת אליי דמותי. נערה שפופה בפיג'מה מאולתרת שאצבעותיה מקפצות על המקלדת כאילו גילו איזה צעצוע חדש.

רשרוש של שמיכה זזה. אנחה.

אני עוצרת לרגע, עד שאני שומעת שוב את הנשימות העייפות חוזרות לסדר מסויים וממשיכה להקליד.

השיער נופל לי על העיניים ואני בקושי רואה מה אני מקלידה, אבל מתוך עיוורון אני כבר יודעת- אותיות לא נעלבות אם לא נותנים להם יחס, הן נשארו באותו המקום שבו הם היו כשמצאתי אותן. וגם עכשיו הן לא מאכזבות את אצבעותיי המגששות להרכיב מילים ולספר.

יותר מידיי זמן עבר. קריטי, של מהפכות.

בסוריה אלפי אנשים מתים, במצרים אלפים מפגינים, גלעד שליט חזר הביתה, החזירו סודנים לאפריקה ובנו גדר מפלצתית שאף אחד לא יכול לעבור.

ובתוך כל זה, אני חגגתי 21.

לא נכנסתי לאף הריון, לא התחלתי ללמוד, אני לא גרה בחו"ל. אין לי איזה חיסכון מטורף. אפילו המענק של המועדפת כבר חוסל.

התחלתי לכתוב איזה ספר, יש בו כבר כמעט שני עמודים. חזרתי להיות בקשר עם כמה חברות טובות מפעם. התקנתי אינטרנט בדירה ויש לי אפילו מצלמת אינטרנט. אבל זהו. המהפכות שלי הרבה פחות דרמטיות.

אני מתרגשת מהנבחרת החדשה של כוכב נולד ומתלבטת אם לחזור למלצר במשרה מלאה.

וכרגע, נאבקת עם עצמי כדי ללכת לישון ולא להיתקע פה עד הבוקר.