אני אוכלת כאפות
חזק
אחת אחרי השניה
מכה רודפת מכה
חזקה
מעבירה עוד תמונה
ורואה את עצמי לפני שנה
כזאת ילדה משונה
ומה קרה איתי מאז
איך לא הרבה השתנה.
ואיך מכל הציפיות מהחיים
נשאר לי רק דבר אחד-
האמונה.
כל הסיפור הזה, כל הסאגה הזאת, קרתה לפני שנים רבות.
היום כשאני מסתכלת אחורה זה אפוף מאחורי מסך כבד של ערפל. לא את זה אני רואה.
יש דברים אחרים להיזכר בהם בחיבה או בטינה. גורלי כבר לא קשור בהם. כבר נוצר איזה פער ביני ובין רגשות האשם.
למרות שהם תמיד יהיו לי בית. מקום לחזור אליו כדי להעניש את עצמי.
היום, אני רואה אותם פנים אל פנים. לא מסתתרים. מחייכים. שואלים מה נשמע ומה עניינים.
ועדיין, אי אפשר להכחיש שיש מש'ו מנוכר בפנים.
עריכה: האמת, שיש לי עוד הרבה מה להגיד. אבל נמאס לי לנסות למצוא מילים.
אני רק רוצה לישון עכשיו. אולי אמשיך לכתוב בפעם אחרת.
אני רק רוצה שתדעו: מורן, ספי, טלי, רון-
עכשיו כשאני רואה אתכם ואנחנו כבר גדולים שהסיפור הזה מאחורינו.
אני יודעת שמשהו בכם עוד לא סלח לי, וחבל. כי התנצלתי כבר יותר מפעם אחת ולנבור בזה שוב ושוב זה סתם חסר טעם.
יכול להיות שאני מדברת שטויות עכשיו וצריך לדלג על הקטע הזה. אבל זה פשוט מצחיק שמפגש יומיומי בסופר צריך להיות כזה מביך ומתחמק.
אני אפילו לא יודעת אם תקראו את זה...אבל אין לי אלא לקוות שכן.
לילה טוב.