אז מכיוון שאין לי ממש עם מי לדון בזה כרגע אני ארשום פה,אחרי הרבה מאוד זמן
הייתי בכנס פגשתי את החברים שלי,לקראת סיום היום האחרון שנפרדנו לשלום חיבקתי חבר והוא אמר לי בקול הכי כנה שלו "שמחתי לראות אותי חבר יקר אני אוהב אותך ניפגש בקרוב" ולא יכולתי לקבל את זה
אני כנראה עדיין כזה דפוק עמוק בפנים שאני לא יכול לקבל את האהבה של החברים שלי
המצב בשנתיים האחרונות השתנה,אני חברותי ונהנה מהחברים שלי
אני דואג לבריאות מתחזק והכל ,טוב כמט הכל, נראה תקין
ועדיין אין לי מושג איך להגיב למחמאות
או מה אני אמור להרגיש איתם
ולמה זה צורב ומרגיש לא אוטנטי
ולמה שאומרים לי שאוהבים אותי זה לא מרגיש אמיתי..למרות שבידיעה מוחלטת שאין פה תרגיל זה עדיין לא מרגיש אמיתי,יותר מזה, זה צורב בעור ובראש
אני מחכה לציניות, אני מחכה לצ'אפחה שבאה אחרי
אני מחכה לבקהנד שבאה בדרך כל במחמאות
וזה פאקינג דבר דפוק שלא עובר לי
אני רוצה להאמין לו
אני רוצה להאמין לה
אני רוצה לחשוב שחברים שלי באמת אוהבים אותי ומעריכים אותי
למה אני ממשיך להיות ככה ><
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
