לפעמים זה קשה לשרוד.
לדעת שכל לילה השיניים שלי נהרסות יותר ממיצי הקיבה שלי,להתעורר מכמעט להקיא.
לראות שהגעתי למשקל שיצאתי מהבית חולים איתו לפני עשור
ולהבין כמה קשה להישאר אופטימי מחוץ לאקפיסם.
שהרופאים שולחים אותך לבדיקות והקורונה מרחיקה אותם כל פעם ומתי שהיע תור לקבל תוצאות לא חד משמעיות
ולחזור עליהן אחרי כמויות של קרינה.
שהפסיכיאטרית אומרת שאין לך טיפול ומחמיאה על הירידה במשקל כאילו זה ישפר לי את המצב רוח
שאני נראה כמו בעל הפרעת אכילה ממחסור במסת שריר.
לדעת שקשה לי להיות שם בשביל האנשים שאני אוהב כי אין לי כוח נפשי ללא כוח פיזי.
פשוט לשבת בשקט ולבלות במיטה חצי יום כדי להצליח להתעמל בערב כדי שלא יכאב יותר
ולבלות חצי יום בסבל של כאבים ומיצי קיבה
המחמירים את הכאבי גב וצוואר לרמה של חנק
שאני צריך לשכב על הרצפה כדי להוריד את הצריבה.
וזה הדבר שגורם לי להרגיש הכי לבד: זה לא נראה כלפי חוץ,
כל הכאב פנימי ולשרוד את הלבד הזה קשה.
לא רציתי לבלות את השנה ה30 של הגוף בדרך הזו ,אבל אתה לא מקבל מה שאתה רוצה בחיים, רק שורד אותם עד הסוף,
כי הבטחות מקיימים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
