טרופות סתם. ושירי עבל ברדיו, היה היום פיגוע בת"א.
איבדתי קשר, ולאף אחד לא איכפת מספיק, לא כמו שאני רוצה.
אולי את לא שואפת לאיכפתיות אינסופית, אבל אני כן.
כי את תהומי קשה למלא, אני מעולם לא הצלחתי.
הגדות שלו מתעוותות לצורות מזרות מדי. והוא עצמו עמוק מדי, משונה מדי.
היה ריק שנים אינספור, כואב אבל הכאב היה לצורת חיים,
הוא התמלא פעם...
ואז שוב התרוקן,
וכוחות לחיות את הריק מחדש - אין.
זו תחושה כל-כך לא פיירית. כל כך התאים - אבל רק לי.
אני הרי לא מפה, ולא יכולה כמו כולם....אפילו איידס לא יכול להיות לי כמו שכולם מקבלים אותו...
רק מרפי יכול להעביר לי איידס.
אל מי לברוח?לאן לברוח?זה כבר מצחיק...כי אין לי כסף לסמים, הם ממילא דוחים אותי, כמו גם אלכוהול, כמו גם גופים זרים, אני לא יכולה להקיא לפי רצוני החופשי, אני לא יכולה לא לאכול יותר מ4 ימים ברצף, וכל הדם שלי לא יספיק למנחת כפרה...
אין לאן. אבל זה כבר יותר מצחיק.
אני רואה דם.
אני רוצה את הדם הזה.
אבל אני ערפד בדיאטה, בלי אוכל, בלי שתיה, עם יתד תקוע איפה שלב אמור להיות...חיחיחי, עבדתי עליכם, הלב שלי בכלל לא שם!! הוא מוסתר טוב, במרחק כמה רחובות, ואף אחד בחיים לא ימצא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel