אני שומעת עכשיו את קובץ המוזיקה הקלטית שמלך אשור הביא לי פעם...זה נותן לי את ההרגשה שאני בשדה ירוק איפשהו באירלנד, עם שמש חמימה מעליי, עצים עתיקים סביבי, ושלום - בתוכי.
זו כמובן אשלייה. חוץ מהשלום :)
התחלתי לסדר קצת את הפינות האפלות יותר של החדר, ע"ע הספריה הקטנה. עד עכשיו היא שימשה כחיריה לסרטוטים יד-שנייה, ושאר דברים מגושמים שלא יהיה לי לאן לדחוף.
אני - בלאגניזם incarnate, והעובדה שהתחלתי לסדר מיוזמתי ולא עקב איומי תלייה מצד אמא מעידה עד כמה שהמצברוח טוב [פסיכי].
עומק השכבות הארכיאולוגיות מגיע אף לכיתות ז'-ח'. נזכרתי שבעברי האפל אספתי תמונות של מרלין מנסון. כיוון שחשבתי שהוא מתאפר לבד, הערכתי אותו - אני לא ידעתי להתאפר אז. וגם עכשיו לא יודעת. חוץ ממנו, מצאתי ציורים משלל תקופות, ודברים שאפשר לצייר עליהם, ואיתם. כבר שווה. ו2 לוכדי חלומות, של רוי ושל עידו.
תליתי שוב את לוכד החלומות ההכי-הכי אמיתי שלי. וזהו, אפאחד לא יגרום לי להוריד אותו.
וגם דף טמטומים. כי עכשיו שורצים הרבה אנשים, אז שישאירו לי את פרי מחשבתם, או סתם עגבניות משובטות...:)
היה איזה שיר קישי-עצוב שמצאתי בחפירות, אבל עכשיו לילה ואני לא רוצה לחטט יותרמידי, שלא תהיה אלימות...אכתוב אותו בהזדמנות, כדי לצחקק קצת.
היה לי השבוע איזה לילה עצוב קצת...מקרה של נוסטלגיה וחשיבה מיותרת. נוסטלגיה - כי תמיד כשמגיעה עונה מסויימת, היא, ביחד עם מוזיקה ששמעתי שנה שעברה באותה העונה, דוחפת אותי לתקופה הנתונה. יש בזה משהו מאוד...חמוץ-מתוק. כרגע אני די נהנית מזה, לרוב...זכרונות נחמדים... וגם אין עצב שלא ניתן לריפוי ע"י 200 כפיפות בטן, שעתיים ציור, ושמיעות חוזרות ונשנות של Anywhere Is.
אין יומהולדת לרוי, לפחות לא בזמן הקרוב, עקב נסיבות מצערות...חבל, היא חיכתה לזה, ואני חיכיתי לראות אותה, ועכשיו יום ההולדת שלה תמיד יהיה קרוב ליום עבל.
ואם כבר בנושא אנשים נחמדים מהעבר, הופיע מישהו מעבר הרבה יותר רחוק. ידיד וירטואלי וותיק, ה"מרגיע הלאומי" לשעבר, היועץ והמכפת. נתק של שנתיים אחרי אינסוף שיחות, הוא הספיק להשהות את התוארשני [הטכניון מצליח במטרתו בדילול אוכלוסין?..]מצא עבודה קבועה, השתחרר מהאקסית המיתולוגית... וזה עוד העיקר, שאר הפארים עוד יושלמו!...ניפגש בקרוב, אני מקווה. מבטיח להיות מעניין.
ועוד משהו שמעניין אך ורק אותי, ורציתי לכתוב על זה מקודם, אבל שחכתי. אישיוז של הפלאפון שלי. הוא מכשיר די חדגוני - אני משתמשת בו בעיקר בשביל הודעות. פעם, לפני הרבה הרבה זמן...או ככה זה מרגיש, לפחות, היו שם הודעות מאדם אחד בלבד. המכשיר היה משועמם. ואז, הגיע יום יפה שמחקתי את כל ההודעות מאותו האדם ואחרי יומיים, המכשיר התמלא במסרונים משלל יצורים. זה שימח אותי - פשוט לראות שמות שונים של אנשים יקרים, ומשמח אותי עד עכשיו. למרות שלפני כמה ימים עבר מכשירי תיקון, או ליתר דיוק, מקלחת - הוא התגלה כממולא חול...סה"כ חשבתי שאווירה של ים לא תזיק לו...וכך נמחקו ההודעות המתוקות ששמרתי, אבל אין דבר, יהיו חדשות. בינתיים יש ממוח, קיי8קיי,אריה, ועידו. זה טוב =)
בדיליי ובעקיפין, שמתי לב שאנשים מנהלים פה ריב מוזר..."מריבת רייטינג" הם קוראים לזה. התעדכנתי קצת...עוד צידוק לטיאוריה שהגיל לא משנה, ואנשים תמיד יכולים להיות מרושעים, קטנוניים, ואינפנטילים. נו, מילא. כל אחד והכיף שלו. עדיף בוירטואלי מאשר במציאות. רק ש...ג'יזס, איך יש להם זמן לכל זה?! כל הלקרוא-להגיב-להתווכח...מה שנקרא, i have a very rich online life...ולאיזו מטרה...סתם למען העקרון? לא מבינה מה הטעם. אבל אני לא מבינה כלום, אז לא נורא.
שזה מזכיר לי. למה אני פה בכלל?
כותבת כדי לסדר לעצמי את הראש. זה עוזר. במיוחד עם ג'ורג'י מסדרת קצת גם. ואם העקרבית וK8K באות לפה מדי פעם - אז גם כדי להצחיק אותן.
אם חזרתי לצייר פיות - זה אומר שהכל כבר באמת באמת בסדר:).
היה צריך תקופה של שפיות קרה וגמורה, ועכשיו אפשר להרשות לעצמי שגעון קל,כמו שאני אוהבת. ואף אחד יותר לא יתיימר להכיר אותי מספיק כדי לקרוא לי משוגעת. כי משוגעת אני לא, ובחיים לא הייתי. זה רק תירוץ נורא נוח לאנשים מסויימים. טוב נו. הפסד שלהם. מקווה שישנו את דעתם, אבל פה זה מדינה דמוקרטית...
כן. איפה הייתי? חשיבה לא רציפה...אה כן...בפיות! לא תמלטו מהפאנטזי-קיטש העילג שלי, ועוד בשילוב עם צילום עקום...:)
יחיי החופש! =)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel