היה לי יום קצת מוזר.
בהתחלה - עיצבנו אותי.
לא יאומן כמה פוץ אפשר להיות לפעמים. מדהים שיש יותר יומרה ובטחון עצמי מאשר שכל [ושכל יש לא מעט!]. לחשוב שהכל ידוע עליי, ששום דבר לא השתנה, שאפשר לשפוט אותי כרצונך...ואם אתנגד, ואציין שהעולם כבר הסתובב סיבובים רבים - הרי שאשמע כמצתדקת, ומה הטעם.
זה הרגיז בטירוף. אני כבר לא זוכרת איך זה להיות עצובה, אבל מרוגז, זוכרת ועוד איך זוכרת...הידיים שלי פשוט רעדו מרוב עצבים וזעם, בקושי החזקתי את המכחול...אבל דחקתי בעצמי להמשיך לצייר, ונחשו מה? בסוף, זה הרגיע אותי. וג'ורג'י תרמה לזה עוד. כאמור, "בשביל זה יש חברות". תודה...המון תודה. בערב היה עוד פוטנציאל להרגזה, אבל הוא כבר לא עבד...רק עשה לי מדיום כאב-ראש.
אין טעם להתייחס לפוצים. גם אם בוזבז עליהם המון זמן מיותר. גם אם הייתי רגישה פעם. יאפ...
ועכשיו הבא נביט על מה בזבזתי את מיטב שעותיי בכיתה יב', ועל מה יש מצב שאקבל את אחד הציונים הטובים יותר בבגרות. באותה בגרות שהתרחשה יום לפני המועד, ועוד יום שהתחיל הרבה יותר מדי מוקדם בטלפון ממורה לחוצה שדרשה שאציב את גופתי בביצפר, במועד שאינו מיועד לי. מזל עוד שלא השארתי שיפוצים ליום האחרון =)
לא ייאומן כמה זמן מבוזבז...כמה דם נשפך...וכמה שזה לא יעזור לי בחיים העתידיים.
אגב חיים עתידיים...
אוניברסיטת תל-אביב? שנקר? בצלאל? המכון הטנולוגי חולון? המכללה למנהל? המוסד הלימודי המקולל בצפון?
בגרויות בסדר...פסיכומטרי סביר...לאן עכשיו?
נו, זה יתברר בקרוב.
העיקר שהקיסוס ימשיך לצמוח.
ושום דבר כבר לא יהרוס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel