ניתן לסכם את שבוע החופש הנפשי שלי כמוצלח. הרבה אינטקציה, אבל גם הרבה עצמי - בלי תערובות, דבר שקשה למצוא בד"כ. בתכלס, היה לי מזל צרוף. הספקתי כל מה שרציתי, או כמעט...מוזיקה בפול ווליום, הדלקת נקות בטכים פגאניים [ריוקים בעירום וייללות לירח], כפית וחשיבה.
ביום שישי התנחלו אצלי בספונטניות רבה מלך אשור, עידו, והג'ינג'ית המטורפת של עידו - ענבר. עידו וענבר הם ממש הזוג המלכותי של השגעון, והשגעון מדבק! - חוסר חוש הארגון שלו, שכמעט ופרח מזכרוני, ניסה להוציא אותי מדעתי כ5 פעמים באותו היום, אך הודות המאנטרה החדשה "לא להתעצבן" - עבר בשלום. מה גם שמלך אשור הגיע לפני, והיה כ"כ מתוק. כמה שאני מסוגלת להתלונן עליו לפעמים, הוא יישאר האדם שתמיד שמח לראות אותי, גם אם אני באה לבד, בלי סיבה, ובלי אמצעים לבדר אותו. איכשהו אנחנו תמיד מוצאים מה לעשות. הפעם – חיטוטים באמפי שלו, ביקורת אמנותית לסוגיה, והוא אפילו השיג סרט שיכולנו לראות! נשמע דבר פעוט, אך לא בבית שלי שעדיין שורר בו עידן האבן ואין DVD. הסרט היה "המופע של טרומן" – או שזה ניסיון לפילוסופיה בגרוש, או שזה סתם מטומטם. נו, מילא. לפחות היו זיתים - כמחווה לנוסטלגיות של תורת הבנייה.
בערך 6 שעות אחרי חזרת ההורים כבר הייתי במצב ריב עם אבא. צפוי, אלא מה.
מסורת משפחתית זה דבר נהדר, לא? אז אצלינו במשפחה המסורת היא סרטן המעי, כנראה.
לפני כמה ימים חזרתי הביתה ומצאתי על שולחן הכניסה מסמך מעבדה, תוצאות של בדיקה. "סיבת הבדיקה – גידול אצל האם ואצל האב". הנושא הזה נלעס כבר כמה שנים. תורשתי? אולי גם לי יהיה. ואמא נראית יותר מדי כמו איזה living dead בתקופה האחרונה , לחץ דם לא סדיר. ממש מיני-איכילוב...לא לשכוח את הפראנויידית המקומית שמשת כשק חבטות במשרה וחצי, כי לא רבים עם אנשים חולים...פשוט צריך לספוג הכל, כנראה...ומי שאי פעם, בעברי, רצה שאלחם נגדם........"דמו בראשו".
שיטוטים במשרדי כוח אדם הניבו תוצאות. יומיים בפס ייצור של בית דפוס, נהניתי המון. עבודה מושלמת, מונוטונית, לפעמים אפילו אפשר לעבוד עם מוזיקה. מה שכן, זה משאיר הרבה זמן לחשוב. 8 שעות ביום לפחות. פעם הייתי אומרת שלחשוב מזיק לי, אבל די כבר, צריך להתבגר. כמה שיותר חשיבה – יותר טוב. צריך לסדר המון דברים בתוך עצמי, וחייבת לעשות את זה לבד – אחרת לא יעזור. מקווה שימשיך ככה, ואם כן, אולי אוכל לסוע לאילת בסוף החופש. לבד J
ואם כבר מדברים על אילת, קרה לי לאחרונה משהו שעד לפני חודש היה גורם לי להתחיל להתבכיין, אבל עכשיו סתם התפוצצתי מצחוק. סרט הצילום שהיה תקוע במצלמה הישנה שלי מעל לשנה פותח סוף סוף. הערכתי את מקור הממצא הארכיאולוגי הזה בשנת 2004, טיול כלשהו. אבל הוא התברר כמאוחר יותר – קיץ 2005, הטיול שלנו לאילת – השבוע הכי יפה בחיי, או אם תרצו, הכתם הכי אפל בעבר שלי. תמונות הכי חמודות שיש. עכשיו ג'ורג'י תוכל להשלים את הסדרה. חוץ מ3 של נוף, הם של אנשים שהיו הכי קרובים אליי בתקופה ההיא. הכי אהובים. את חלקם אני אוהבת גם היום, אחרי השנה הסוערת הזו.
על חלק מהתמונות ממש קשה לי להסתכל, אפילו שהן יפות נורא. אבל אני מכריכה את עצמי, וגם מכריכה את עצמי לצחוק, כי כשהחיים מאכילים אותנו חרא - חייבים להתעלות עליהם איכשהו. התמונות האלה, אמנם עושות לי חשק עצום להפסיק להיות, אבל גם מעלות לי זכרונות יפים, וציטוטים שאני כבר לא זוכרת למה הם מצחיקים, אבל הם עדין מצחיקים אותי.
"הפטריות לא חיות!" "צרחתם?!" "היא תתעורר אם נצייר עליה?" "אף אחד לא שותף! רק אני שותפת!"
והנה, כדי להוכיח לעצמי שבאמת מצאתי אותן!!!
גם לשם, כמו לארץ הערפל, הבטחתי לחזור. אני חייבת. לרקוד עם רוחות רפאים...
טקסט זה נכתב ביום שני [למרות הקרטון-קאט על העצבאות שלי - שזה שדרוג של פייפרקאט - עמוק יותר וכואב יותר!] והעלתו נדחתה מסיבות שונות ומשונות - ביום ב' העכבר עשה שביטה, וביום ג' ברחתי למסע נוסטלגיה מתוק-מריר על חוף הים. למה? לא יודעת!! אבל על הכל בסוף צוחקים, רק כי אין ברירה.
פעם חשבתי שאני בבועה וכולם חופשיים בחוץ, ועכשיו אני מתחילה לראות שזה ההפך...אפילו לא אנושית
אם אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel