אתמול
נכתב בבוקר, במקום זלילת סנדוויץ' בהפסקה בעבודה.
"שוב שעות פנויות לחשוב, רק שהפעם החישבה לא היתה מהנה כלל וכלל! משהו קטן, משהו נבזי הזכיר לי...ונפלתי תחת נכשול זכרונות שורפים, והפסקתי לראות מה אני עושה בכלל, מזל שהעבודה אוטומתית לחלוטין, אחרת הייתי הורסת הכל, בחורה הורסת שכמותי. קללת הזכרון...לא ידעתי שאני מסוגלת לשחזר פרטים כה קטנים, הרי שזכרון טוב אינו התחום שלי, זה התחום של הרוע. כנראה הם באים מתי שמתחשק להם כדי להתגרות בי, להתעלל, להזכיר שאמנם שרדתי, אך האם אלו חיים?"
משוממה דווקא מול מכונת הקשירה חטפתי סדרת פלשבקים רצחניים, ממש ממש לא נעים, ואני עדיין מתפלאת על הכמות, והדיוק, ארור יהיה.
היו לי כמה רגעים מדכאים משהו, אבל הכל עובר וגם זה עבר. באופן כללי היה יום חביב, הכרתי אחת בשם מרינקה, מרינקה מגניבה, מקווה לפגוש אותה שוב. במשך שארית היום התעסקתי בלהתחבא מההורים שלא מפסיקים לצרוח, ובערב היה באולינג, משעשע ונחמד, מקום שלישי - בטעות בלבד, ואני רוצה לעשות את זה שוב...לא פייר שבנים תמיד מנצחים! ושמחתי לראות את האנשים...נשבר כבר מבעיות ארגון.
היום
יום שלם של שינה שהסתיים בצפייה בפאנטום העופרה בממלכת אשור. נהניתי המון, גם מהסיבה שורוד ואביאל, היגאל-אלונים האגדיים, סופ-סוף נכחו, והעברתי את הספר הזה...ממש "נגולה אבן מליבי", אם להתבטא בשפה הפסיכומטרית.
המחזמר עצמו יפה, אם כי ליבי עדיין נתון לביצוע של נייטוויש של השיר הזה שכבר נמאס על כולנו...ברור שהקשר שלו לספר עליו מבוסס הוא מקרי לחלוטין, אבל שניהם נחמדים באופן נבדל.
ורד החליטה לברר את הקב"ה שלי...מעניין איזו עוד אכזבה לאוסף. אבל אני יודעת רק דבר אחד - מהבגרות החוזרת במתמטיקה אני משוחררת!! 92 בבחינה, וז' על כל הנכשלים במשך השנים.
רנד'
די דוחה כשאדם שנחשב כבסדר, מתגלה אחרי פרק זמן ניכר כצדקני, קטנוני, וחובש מסכה - מציע את ידידותו ועזרתו, מתוך מטרות אגואיסטיות. טוב נו, אין חדש תחת השמש.
אני שוב הולכת לבד בלילות. טוב לדעת שאף אחד לא ילך אתי, הרי שזה חולף, ואנשים - מערכת ניצול...נצלו אותי, ואנצל אותכם. טפוי, אני לא מאמינה, אבל אני נשמעת כמו הרוע! טוב, אני נזכרת בכלמיני פינות אפלות בהן נתקלתי בראש שלי, hence the מרמור. "עדיף להיות בעד הרבה מאשר נגד הרבה". כל עוד אני לא נופלת חזרה למה שקרה, אהיה בסדר, כי איזו ברירה יש לי, ואילו רחמים...
לא מתעוררת עם עוד שכבה. ההפך, השכבות מתקלפות ממני במהירות מדאיגה, מה יהיה אם אשאר עירומה? סוף לצנזור...
אני כמעט ולא הולכת יותר במעלה הרחוב הזה. ואם כן, לעיטים נדירות ולמטרה נעלה יותר, תרתי משמע. העקרבית אמרה שאת כל מה שמזכיר, צריך לשים בקופסא ולדחוף לפינה חשוכה, אז שמתי בקופסא את עצמי, את השכונה שלי, את העיר שלי, כי הכל כבר צורב לי בעיניים."עצוב"? מצחיק!
אגב הומור, חבל קצת שאין לי סבלנות לבדר את הקוראים הדמיוניים שלי. נו, לא נורא. הם ממילא...דמיוניים.
סולפסיזם זה נוח.
ואופטימיזם - זה חובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel