לשם שינוי עכשיו אני כותבת על רגע נתון, מה שעובר לי בראש רייט היר, רייט נאו, במקום לצבור במשך שבוע פלוס ולשכוח חצי כמו שאני רגילה, יהיה קצר, יחסית. ב-14, מלך אשור התחייל, נטלי נולדה, תאריכים שמחים פחות או יותר, אבל כמובן שהכל יחסי, לעקרבית זה חרא של תאריכים...ובהשראת "סלולרי"..למה אין אפשרות לאתחל אנשים מנקודה מסויימת של שמירת מידע?
אני לא אחראית על עצמי עכשיו 3 שעות שינה ביימה בממוצע, שבוע וקצת של משרה מלאה, כזה מאזוכיזם עוד לא היה בכל הזמנים, והיו מקרים רציניים דווקא...היום זה היה כבר מפחיד ממש בשלב מסויים, הפרפקציוניזם שלי לא עמד בלחץ וכך גם כפות הידיים - כרגע פצע אחד גדול ומזוהם - אין לי מושג מה אעשה מחר.
ולהלן עוד דבר מפגר שעשיתי ומצטערת, ואולי אצטער עוד יותר, פגשתי את איש הקופים, וזה היה דבר שכ"כ רציתי, ונדמה שהוא רצה גם.
הוא מדהים. את זה כבר אמרתי. הקלות הזאת, החוכמה,הצחוק והרצינות, כ"כ יפה וחמוד שבא לחבק אותו, וכ"כ אין סיכוי בייקום הזה...עם כל הדומה, יש את כל השונה...אולי דברים שרציתי להיות, ואולי גם הייתי נהיית, עם מוח הפלסטלינה שלי. אם הייתי יותר זמן לידו, אולי סוף סוף הייתי הfree spirit מהקעקוע הנשכח, ההוא שאין לי זכות לעשות.
כן, פגישה אחת, אבל עשרות שעות שיחה. "אני לא נכנסת לאוטו עם אנשים זרים" - "אבל אני לא זר"....וכי למה שיהיה לי איכפת =\.
אני זוכרת שיש לי משהו-דמוי-חבר, כן. אבל זה דוהה בהשוואה הראשונית אפילו. איש הקופים זה מישהו שיכולתי להתאהב בו, אם הייתי מרשה לעצמי. אבל בינתיים הוא מחכה שחברה לשעבר שלו תבוא לארץ, כדי שיחליטו אחרי כאבי ראש רבים אם הם מתחתנים או לא. ואני...תקועה, או לא כ"כ, ואולי? אולי גם לי אין טעם, הוא יצור נודד, גם אם היה לי סיכוי, לא הייתי רוצה להסתכל קצת קדימה ולראות שוב את אותה טלנובלה גרועה. צריך לקחת את החיים ברצינות? אבל לי כואב לנדוד...
טוב, כנראה זהו זה...לא רוצה ממך כלום, רק אל תפסיק לדבר אתי, אלוהים יודע שכבר לא נשאר דבר שאינך יודע עליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel