You decide
Who will you run to
Wrong or right
There is no reason
For you to hide
Only love can change your life
You decide
הנה הסוף. כנראה זה הולך להיות ארוך,דרמטי, עם שגיאות הקלדה ומייגע...אז אם הגעתם לפה, לכו אל זרובבלה או משהו. ואם למישהו עברה המחשבה למה אם כך זה לא נכתב במסמך Word, אז זה בגלל שבוורד אין תמונה נחמדה למעלה, אין רשימות של שטויות בצדדים, והוא לא שחור-סגול-חמוד. אה, וגם אפשר להגדיר את זה לפי קטגוריות כשזה כאן, והיום - זה הרבה! ולא בגלל שמישהו אמור לקרוא את זה. שרפתי הרי את כל הגשרים האפשריים. ואולי טוב שכך, כי אין הרבה שיכולים לסבול אותי, ואני יכולה לסבול עוד פחות. מתמחזר? sue me.
השבוע וקצת האחרון היה מעניין, למרות שרוב הזמן התרחקתי מכל דבר מלבד מחשב וקאנווסים, המקרים שכן פגשתי אנשים היו שווים את זה. האנשים שאני לא פוגשת בד"כ, אבל ההגדרה של חברים בזמן האחרון השתנתה לי, אז מילא. ביום חמישי די הזוי מצאתי את עצמי מבלה משהו כמו 10 שעות בעיר, בהתחלה עם קיי ומרנה בחיפוש עבודה [על מי אנחנו עובדות? חיפוש בגדים], וברגע שחזרתי הביתה, רג'י סחבה אותי לפגוש אותה בעיר. שמחתי נורא לפגוש אותה, והפגישה נמשכה לא שעה שעתיים כמו שחשבתי שיהיה, אלא 5-6, נדמה היה שהיא פשוט לא רצתה להפסיק את השיחה, וגם אני לא רציתי. זה נדיר עם אנשים שמכירים מעט זמן, אבל המון כפית ובדיחות פרטיות, ולדבר אתה זה כ"כ פשוט. מתישהו כשהתחיל להחשיך הופיע סניה, אחד שהוא מן סלבריטי בסגל וירטואלי מצומצם, כוסית, די מצחיק, ובעיקר זונת צומי חמדמדה, אז הנה לו צומי, כנראה לאות תודה על כך שבמקום סתם לומר שלום-מה-נשמע הוא נשאר ודיבר אתנו שעה לפחות, וזה היה מעניין כמו ערוץ 8, נשיונל גאוגראפיק, וחדשות משולב [no sarcasm included]. נראה לי שבחיים לא יצא לי לפגוש אדם שמתמצא בכ"כ הרבה תחומים בלי להרדים אותי. מצב הכפית רדף אותי הרבה אחרי שחזרתי הביתה. ובשבת סוף כל סוף הגעתי לסופרלנד! אחרי כל התחמונים והתכנונים שלא הצליחו, באיזשהו נס הסדרתי את הכל עם רג'י בחצי שעה. היה כיף ממש, עלינו על הכל חוץ מהשתפנות פתאומית שלה כנגד ספינת הפירטים. היה צמר גפן מתוק, רכילויות, ומה אני אגיד...חוויה נהדרת לאדם בוגר בנפשו כמוני.
אתמול הייתי במה שהעקרבית הגדירה כמסיבת הגיוס שלה. היה די תמוהה...סבלתי טיפה עד שמלך אשור בא, וטיפה אחרי שהוא הלך. כי בזמן שהוא ריכל אתי או דיבר על גיא על הצבא זה היה כיף...אותו ואת גיא אני אוהבת, והשאר...ג'ורג'י ביטלה אותי עד להודעה חדשה, ואם זה מה שעושה לה טוב, שיהיה, בתיאבון. ושאר האנשים...חברים חדשים פחות או יותר של העקרבית, שאני לא מכירה, וכשצפיתי קצת, לא ממש מצאתי סיבה להכיר. אבל תכלס באתי כי עקרביתו'ש רצתה, וכמובן אוכל, אז נחמד...מסיבות גיוס זה דבר משונה...חוגגים את רצח האופי שלכם? בהצלחה...
בחזרתי מהמסיבה גם עשיתי את הדבר שעלה בדעתי אינספור פעמים לעשות, אבל נמנעתי. הרעיון לא היה שלי, שמעתי אותו מהאדם האחרון שהיה צפוי שיעשה זאת - מונסטגרייב. עמדתי על מפתן הבית ההוא, שהכרתי אולי יותר טוב מהבית שלי, והסתכלתי. לא יודעת כמה זמן, אבל לא הרבה. גם חלק מחשבון הנפש. כשחושבים על זה מספיק, מסתבר שזה כמעט ולא מצער, לפחות לא ברמה שנראה היה מקרוב. המינוסים הממשיים היו אולי אבדן זמן, פגיעה באנשים ההם, ואבדן אמון...או אמונה? סרקאזם מקולל היה תמיד, וכשהורדתי את ההגנה לפעם אחת, הנקמה על זה היתה מלאה ומוחלטת. אז כנראה - לא עוד. באנשים לא ממש האמנתי בשנים האחרונות, לקחת לי את האמונה במלאכים היה אכזרי מספיק. אבל זהו.
המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, מתוקה- מרירה - "את כמו סיגריות - אדם חושב שהוא נגמל ואז אחרי פעם אחת הוא מבין שלא...". זה מתוק, מתוק נורא, אבל רק הנפש המעונה הזאת יכולה לחשוב ככה. חוץ ממנו, השאר שוכחים אותי בחצי שבוע. השאר, רק לך זה לא יעזור, למחוק רשימות, לצבוע קירות, אתה יודע שלא יעזור לך כשאתה רדוף ע"י עצמך, ואשמה. you decide who will you run to.
ביום שישי עשיתי את הדבר שהכי ציפיתי לו בין כל ארגוני הפרידה שלי מהחיים. פגשתי את הקוסם. וזה היה כיף באופן מטורף. גרם לי עוד פעם להצטער על שנת הסיוט, הנתק שנכפה, אבל עכשיו אין טעם ללעוס את זה...כנראה...לפחות השנה הזאת שינתה אותי ככה שאני מבינה יותר. טוב, הבנות זה תמיד באיחור, לא? :)
אבל מה שחשוב שעכשיו אני רואה אותו לגמרי אחרת, וזה עולם אינסופי כזה. מעניין...מרתק. נו כן, פישלתי פעם, but i will be good now, והעיקר שיש כפית. ועם יש שכל [לי] אז אפשר לדבר על הרבה. ואם הקטע הזה לא היה ברור, זה כי יש יותר מדי רוודים סמויים או לא, ולא נחמדים מדי. וסתם נראה לי...אני לא הכי מתוחכמת, בטוח שלא הכי חכמה, אבל התחושה הילדותית המפורסמת שלא מבינים אותי עד הסוף אף פעם מציקה לי מספיק, וכמעט ויתרתי על למצוא אנשים שיבינו עד הסוף...אז נראה לי שהוא כן מבין. הדעות שלו לגבי אהבה,שנאה, וקיום משותף הדהימו אותי כי הן כמו שלי, או לפחות כאלה שהיו שלי ואז רפש כיסה אותם. ועכשיו למחלקה המצחיקה...כשנסענו במונית שירות וניתחנו את הציור שהייתי חייבת לו אלוהים יודע ממתי איזושהי גברת זקנה ודביקה החליטה להצטרף לניתוח ולפדח אותי מול כל המונית. אבל - כל הזין. עכשיו צריך לצייר קיפוד או משהו...יש ביצה מיניאטורית ורודפה ע"י רוח של מכונית צעצוע, והגולגלות התחדשו...בכלל, הרבה דברים מעניינים התחדשו שם, צילמתי די הרבה, אבל לא מספיק כי הוא הציק :). אבל עכשיו יש לי פנקס שחור מגניב עם הקדשה, דם, ושאר הכיף, והכי חשוב, התקווה למלא אותו בקשקושים בזמן הצבא.
כי מה היא משמעות החיים שלי? לצייר...ואם אני לא עושה את זה, אני במקרה הטוב קיימת, ולא חייה. אז צריך לפחות לשמר את התקווה. כי משאר הדברים כבר לא ממש איכפת לי...משפחה - צחוק גדול, חברים - רובם איכזבו, וגם אלה שלא, אני רואה את חוסר היציבות, ולהסתמך על אנשים - משענת קנה רצוץ, כבר קיבלתי את שלי בתחום הזה. קצת עצוב כשלוקחים תחומי עניין ואמונות, אבל מה שנשאר חזק כמו מחלה...
מקווה שלא יהיו לי התקפים בטירונות, ואם כן, לא חזקים, ולא לאורך זמן, אחרת יעיפו אותי משם עוד לפני שאני אבין מה ההבדל בין מ"כ ומ"פ =]. ולפני שאני אבין עם הפיקניק שווה את הסנדוויצ'ים.
ואני עדיין שונאת את העובדה שאפילו העור שלי כבר לא שייך לי, בשום מקום בגוף.
עכשיו הכל ברור...כשהייתי צריכה לתכנן "קריירה צבאית",ההתקפים היו אלימים במיוחד, ושלל בעיות אחרות, אפילו להשתחרר לא חשבתי, שלא לדבר על משהו טוב יותר.
בכלל, דברים עכשיו באור בוהק מדי, חשופים מדי, ממש כמו כל החיים שעוברים מול העיניים לפני הסוף.
מורניטה הבטיחה לבקר אצלי מחר, איזה חמודה...אף אחד חוץ ממנה לא הציע את זה, אולי רק אם מוח היתה יכולה היא היתה באה...וחוץ מזה, אף אחד. זה רק אומר. משהו.
היה כיף נורא עם מתן היום, צחקתי עד כדי אבדן שיווי משקל, והיה לי נחמד, הרגשת הבנה והשתייכות, במידה מספיקה כדי לעשות טוב, ול מספיק כדי לפתח תלות. אני תמיד אלך לבד בלילה עכשיו. אסור להתלות. גם הקטע שלי כנגד אלכוהול ושאר הבידור הכימי,straight-edge, איך שלא לקרוא לזה - רק כי לי אסור, לכל השאר מותר... אני מתמכרת בקלות וההסחפות מוחלטת ומזיקה. אז אסור אלכוהול, סמים - גם קלים, סיגריות, סאדו, אהבה מוחלטת. מספיק לי שאני מכורה לאמנות בגרוש, ומוזיקה ב2 גרוש.
שמתי בארנק תמונות של אנשים שחשובים לי, שהייתי רוצה לראות לידי, שאתגעגע אליהם. סנטימנטלי, ויהיה על מה להסתכל ועל מי לחשוב. נטלי, פבל, לילך, אורנה, עידו, אלי, מתן, שחר, והשמנתול. הפעם שמות אמיתיים, סתם כי בא לי.
נראה לי ששכחתי לכתוב הרבה ממה שרציתי, למרות שכתבתי יומיים ויצא ארוך כמו דפרסיה. ואמא מציקה לי. או וואל, עכשיו אם ממש יימאס לי מהבית - יהיה לי איפה להיות.
והנה אגו טריפ אחרון לתקופה - תזכרו אותי, חברים ואוייבים, תזכרו כמו שהייתי לפני רצח האופי, הפיקניק הגדול, או איך שלא קוראים לזה. זה מה שאני...וזה מה שהייתי רוצה להשאר.
"אומנות - או נמות".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel