חזרתי מהקייטנה לבקר. הקייטנה הזאת די הורסת את הבריאות והזכרון, אבל אחרת לא ציפיתי. מפקדת הצוות מתוקה. התקפי העיוורון קצת הבהילו אותי כי בכל פעם לא ידעתי מתי הראיה שלי תחזור, ואם תחזור בכלל, פאקינ' רשתית, אבל כולם נפרדים בסוף, אז גם היא כנראה החליטה להפרד :). הוספתי לאוסף הדברים\גברים\יצורים מוזרים שאתם ישנתי את רוזה...רוזה חמודה, נוח לישון עליה, וכיף לשחק אתה. היא יכולה להיות קצת כבדה, והיא אוהבת משחקים אלימים - עשתה לי סימן כחול-שחור ענק על עצם העגן...אבל כל זה שטויות.
כי כמו שאליזרין החכמה אמרה איפשהו בכתביה, "אף אחד לא רוצה לשמוע ג'ובניקים מתלוננים".
עם הפתגם המאוד נכון הזה, נסכם את החלק הצבאי בציטוט של הסמלת התימניה הביצ'ית: "משהו מצחיק אותך?! זה לא מצחיק, זה עצוב מאוד! תמחקי את החיוך! אני לא ליצן ולא סטנדאפיסט!! מה, לזרוק כמה תפוזים?!"
באופן ביזארי ביותר פגשתי ביום הראשון שבו ישבנו כ8 שעות וחיכינו שיקחו אותנו לעזאזל, בחורה אחת, א', שכרגע אולי נחשבת החברה הכי טובה שלי בכל הבלאגן הזה, ולא סתם, היא גרסה מתקדמת שלי, אותו סוג יופי, רק הרבה יותר, אותם תחומי עניין, רק יותר ידע בהם, אותו חוש הומור, רק מצחיקה יותר, וגם ציירת. אני לא יודעת אם טובה יותר ממני, אבל היא למדה יותר, כי אותה לא הכריכו ללמוד. כן, מצחיק. והכי מצחיק מה שמקשר בינינו, עוד לפני הטירונות - שמעתי עליה לראשונה ממונסטרגרייב, ארור יהיה. "אני לא מדבר אתה באייסיקיו! סבתא שלה שרפה לה את המחשב!" הוא השווה אותה אליי, אמר שיש בינינו המון במשותף, וזה נכון. אני לא יודעת אם היה ביניהם משהו, או יהיה, אבל אני מקווה שיהיה כי אותה הוא לא ישבור ולו לרגע עם האכזריות חסרת-השכל שלו...הו לא, על א' זה לא יעבוד, עם כל הנחמדות שלה היא נחש, ערפדה, חתול פרא עם שיניים וציפורניים. אם כבר מישהו היה גורם למישהו לסבול - אז היא לו.
"אתה מסתובב עכשיו עם זונות קטנות, זונות תמימות שלהן יש מספיק זמן להתפס ברשת ולהתמכר, והסמים ימחקו מהן כל זכרון רע שתנסה לשטול במוחן".
אבל חדל למערבולות התוככה שלי.
תחושת הנטישה לא עוזבת אותי. ביום אני מתרוצצת כמו עכבר מורעל מאוד, ושמחה רק כשאפשר לדמיין רצח, אפילו אם במציאות זה סתם פריקה\בדיקה\נצירה. אבל בערב, לכמה דקות - נטושה...הודעות בלי מענה, שיחות קצרות בלי טעם, גשרים שרופים. טל אמר היום הרבה קלישאות... שלא כולם בשביל עצמם...שמספר מפתיע של אנשים היה רוצה להפתח...שיהיו כאלה שלא יבגדו...אבל קלישאות זה מוצא אחרון כשאין שומדבר יעיל להמציא. יש לי רק לחזור על מה שכבר אמרתי. כמה פעמים יש להפנות את הלחי השנייה לפני שיקרה אירוע מוחי? כמה פעמים?
כל כך קשה לוותר על חברת בני אדם בגלל שאינסטינקט העדר מוטבע, אבל רק שפל זה מביא.
אם רק לא הייתי מתרגלת למצב של להיות מוקפת אהבה, החיים שלי יכלו להמשיך רגועים, כמו שהם תמיד המשיכו, לבד, בשקט, בחושך. כמה קשה לצאת מההתמכרות הזאת...כמה דם ימחק אותה, וזה בעיה גדולה עכשיו כשאני חשופה 24\7 והגוף שלי בקושי שייך לי. אז מקסימום יגלו אותי. מקסימום גם הם יזרקו אותי לכל הרוחות. אולי אני אספיק לסמסטר קיץ או משהו...
עוד ציטוט, הפעם של המ"מ:"בצבא לצערינו יש ממש הרבה מקרי התאבדות, באזרחות אתם לא כ"כ שומעים על זה כי התקשורת מנסה להחליק את זה ומעדיפים לכתוב שזו היתה תאונה או פליטת כדור".
מצחיק...כשהמצב שלי תמוהה במיוחד, אני לא כותבת ציטוטים ומשפטים בכל מקום האינטרנט. ככה זה לכאורה נראה לאנשים שמח ורגוע...או משו.
רציתי לחזור כי הייתי עייפה, אבל עכשיו אני לא ממש יודעת איפה אני רוצה להיות...הבית הזה הוא בית מפחיד. אולי אם הייתי שם...ובלילה היו מחכות לי הודעות מאנשים שאיכפת להם, זה היה הכי טוב. אבל גם את זה אין לי. זה הרי דרישת יתר מוגזמת. זה שלי אין חיים עכשיו לא אומר שלאחרים הם נגמרו. three times denied.
כמה שאני יותר חושבת על זה, ככה אני יותר רוצה לחזור. טיפשי? אין לך מושג.
הייתי רוצה לרשום ציטוטים מצחיקים, דווקא לא חסר שם, אבל אין זמן לרשום ואני שוכחת..
אז נא לדמיין כאן משהו מצחיק. בחיי, לא רציתי שייצא מבאס, פשוט הקלדתי את מה שחשבתי...קצת עצוב שאני מקלידה במהירות מחשבה...זה אומר שאני חושבת לעט ומקלידה מהר...פקידה מושלמת.
Till there's no more breath inside.
אולי אני אשלח הודעות לעצמי? כי אף אחד לא יעשה את זה אם אני לא אעשה את זה.
יצא הרבה..טפוי, דפוק...עוד הרגל שאני לא מצליחה להעיף, קראתי יותר מדי בלוגים לא נכונים בזמנו.
לילה טוב...ותזכרו, להתגייס זה לא טוב לבריאות.
צ'שיר קאט, מיאו אישי לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel