Under The Bridge

We came out from the deep
To learn to love, to learn how to live
We came out from the deep
To avoid the mistake that we made
That's why we are here!

שיר מטרוף שעקרביתו'ש הדביקה לי בטיול הסיוטי בכיתה יא', והטריות עוד לא התפוגגה ממנו. למרות הכל. אייפוריה! שרדתי עוד שבוע, ואפילו לרוב הפתעתי יצאתי חמשוש. כנראה לא היה מי שיבשל שם בחג. אבל שבוע הבא סוגרים, אז הכל ייתאזן. היה שבוע לא רע כשחושבים על זה, מתווחים מוי כיף, אני לא גרועה כמו שחשבתי שאהיה. וזה משעשע לחשוב כמה קל לגנוב שם כמה מחסניות מלאות ולהשליט קצת סדר, כי נדמה לי שגם עם כדור לימודי ממרחק קטן אפשר לחולל פלאים. ואם אני מסתדרת עם מרחק 25 מ', כל דבר אחר יהיה חתיכת עוגייה :). חבל רק שהיה כזה קצת. ועכשיו נשאלת השאלה - מה זה הנטיות האלימות האלה? והתשובה היא - פראחות. כי כמה שיותר מכירים את המחלקה, ככה הצד המכוער שלהם יוצא החוצה חזק יותר. בחיי שאני יכולה לסבול טמטום צבאי, כי הוא נתון ולהלחם אתו זה כמו לנשוך חתול - בכל מקרה הפה יהיה מלא פרווה...אבל לסבול בגלל טיפשות קוסמית של אנשים שניחנו בשומן במקום תאים אפורים - מעט מתסכל. אבל יום אחד יהיה טוב, ובינתיים להחזיק בשיניים וציפורניים בליאן, מורן, פלי, ושיר, ולנתק. זה עובד. בטכס ההשבעה כולם בכו כאילו שהם בלוויה של הפודל האהוב עליהן, לי היה קצת כואב ברגליים כי אני אחרונה ברשימה. חבל שלא ביקשתי ברית חדשה, היא מגניבה ובאנגלית, ותנ"כים בבית כבר יש לי. מה גם שלא נשבעתי, לא הצהרתי, ולא כלום. לפחות לא למדינת ישראל. עקב שיחת אסאמאסים קצרה עליתי על רעיון להשבע למדינה חצי-דמיונית, ארקמר. כי אף אחד לא יגרום לי להבטיח כשאין לי מצב רוח לזה. אם וכאשר יהיה לי חשק, אני אשבע לבד, עם עצמי, בלי קירקס טיפש מסביב.

בימי החופש הצלחתי לדחוס הרבה, אני גאה בעצמי שלא נתתי לכאב הרגליים לנצח! :) בשישי בצהריים המוקדמים כבר הייתי אצל מוח ושם התנחלתי עד הלילה. ארוחת החג היתה בסגנון רומני כמובן, והפסיכית סחבה אותי לבית כנסת לפני. לשם אירוע מכובד זה ניסיתי להתלבש כמו דוסה, אבל יצאתי יותר פייק-גות'יק...נו, בעיה שלהם. אז הנה פעם ראשונה שלי בבית-כנסת...כל הזמן איבדנו את המקום בסידור שממנו שאר החבר'ה קראו, מזל שזה נמשך חצישעה, לא יותר. לסיכום - מגוכך, פרימיטיבי, ותנו לי מוזיקה נוצרית דתית anytime...

סוף סוף פגשתי את המיתולוגי-נזרק-חוזר של מוח. ברזילאי ברזילאי, אבל אשכנזי בטירוף.

היא נתנה לי ג'ירפה מתוקה בתור מתנת גיוס מאוחרת. ושוב לא הספקנו לדבר על כל מה שהיה. כמו שהיא אומרת ואני מרגישה - אף פעם לא נספיק. וזה טוב :)

מתן אסף אותי אח"כ...פשוט נוח בטירוף ששניהם גרים באותה העיר.

אני מרגישה כ"כ טוב עם זה שאנחנו מצליחים לעזור אחד לשני, וזה משעשע אותי איך שה-כל אצלינו הולך בסדר הפוך מאשר בסיפור רומנטי סטנדרטי. חמוד אינסוף...נו, לא בא לי לפרט.

בשישי בבוקר גם מצאתי איפשהו פה בערך-תוצאה של הכנה ליום כיפור, או סתם משהו נחמד, לא ברור מדי, אבל נורא משמח. אולי חשבון נפש? ואם כבר, מה עושים אנשים שלא אוהבים חשבון? פיזיקת-נפש? פוטונים בקצה המנהרה, 4 בלילה עכשיו!

הצתברו אצלי ברכות ראששנה ממגוון מגניב ולא צפוי של אנשים,זה נורא שימח! גיא חזר לארץ...הוא ברגילה עכשיו...הקוסם איחל ראש השנה פגאני...איחלו לי גם גשם [בסוף אני אשמור בגשם, כי מרפי].

היום חגגנו 76 שמח לסבתא, היה טעים ודי משעשע, ולקינוח היה התנחלות אצל מלך אשור. כ"כ התגעגעתי, שמחתי כאילו שלא התראינו שנים, שבועיים זה הרבה יותר מדי זמן בשבילנו. השלמנו פערי צבא ועוד כל מיני, והיה טוב להרגיש שלא הוא, ולא הקשר בינינו, לא התשנו. עכשיו אני מבינה את הסלנג הירוק, ובדיחות פרטיות פורחות. ראינו את הסרט "Lake House", ויש לו פוטנציאל להפוך לאחד מסרטי הקאלט הפרטיים שלנו כי יש שם כ"כ הרבה מוזגי אדריכלות שאפשר להתפחלץ!! זה קצת דומה לאפקט הפרפר, מרגש ועצוב, ועד הרגע האחרון נראה כאילו הולך להיות לזה הסוף הכי מחורבן בעולם. מומלץ בחום.

זה כ"כ טוב שמלך אשור גר במרחק הליכה של חצישעה ממני. אני אוהבת לחזור ממנו בלילה, שתיפת מוח עצמית מדהימה, ועכשיו הלילות נהיו קרים...אז גנבתי ממנו חולצה שגרמה לי להראות כמו פאקינ' היפי, וככה הלכתי, בהתקף אושר מבריק וחזק, חזרה לתמימות, וגם במצב כפית משום-מה. בטח מוזר ללכת ברחוב בלילה ולראות אדם שנראה כאילו ברח מאל-סם של שנות ה60, הולך ומצחקק. וגם חזרתי על מעשה די תמוהה, אבל פעמיים לא עושים הרגל. וזה די מצחיק שהדלת היתה פתוחה והאור מכובה, למטה ולמעלה. בכל אופן, אני מאשימה את הכפית ואת אניגמה.

עכשיו לפינת הבידור,כרגיל מוקדשת לקיי.

*אחרי תליית כביסה, גילוי מזהיר שיונה חירבנה על המדים שלי, והפלת זוג גרביים אל הלא-נודע, אני באה לאמא למטבח לבכות על מר גורלי. היא בדיוק מחטטת באיזו שקית. אני שואלת מה יש בשקית. בצק עלים, היא עונה. אני, כבר מצב נפשי לא יציב במיוחד, חוזרת על התשובה שלה, ומתחילה להתפוץ מצחוק...מה, בצק יכול להיות אלים? כן! "אם לא תצאי מהמטבח הוא יהיה אלים כלפייך!" אני ממשיכה להמרח על הרצפה. "את צוחקת על הבצק האלים או על אבדן הגרביים?"

*מוח, מספרת בהתלהבות על הטיול שלה בירושליים:"ליד הכותל ראינו בחור יפה, לבוש בגדים לבנים, והיה אתו חמור לבן. כבר הייתי עייפה ואווירת הקדושה השפיעה עליי, אז חשבתי, המשיח הגיע!!! ואז ראיתי ששני מג"בניקים מאבטחים אותו, והבנתי שזה לא המשיח".

*[הקשר דומה] בתורנות מטבח שיותר מתאימה לפסח מאשר לראש השנה[עבדים היינו?], שותפת את חדר האוכל יחד עם עוד כמה בנות. חדר האוכל יותר גדול מהדירה שלי. "עכשיו אנחנו חיל מגב!"

מה לא עושים בשביל רייטינג. תראו, Pussy!!!

ודרך אגב...אני עדיין חיה, ההוכחה למטה! אני מתגעגעת לזה נורא, סקיצות על שמינית A4 זה ממש לא אותו דבר. אבל צריך לחכות, כי...חייבים את זה לעצמנו, לאמנות, למוזיקה שלנו, לאהבה...האין כל זה אותו דבר? אני עדיין חייה. יש לי יותר השראה מתמיד, אבל זה רק מרפי.

שבועיים יהיה קשה, פסיכולוגית. מקווה שאיכשהו, יהיה הרבה הודעות. זה אחד הדברים שמחזיקים אותי שפוייה שם, הודעות חמימות מאנשים שקרובים, והודעות מפתיעות מאנשים שלא ממש, אבל עדיין איכפת להם איכשהו. לפעמים קצת בודד לי שם.

So come on...make my two weeks :)

נדמה לי שיצא לי אופטימי בסך-הכל. בחמישי יצאתי עם מצברוח זוועתי, אבל הרבה חיבוקים, שיחות, ועידודים מאנשים עזרו. תודה :)