צבא זה חובה לאנשים שיש להם קצת חוש הומור. אלה שאין להם - קבלו פתור ממני. ולא תראו שקם בחיים שלכם. וזה פוסט ארוך כמו השנה השלישית, אז ראו הוזהרתם...
בסוף לא היו שבועיים, הוציאו אותנו כיפור, ואני בתור כופרת מקצועית נהניתי ממנו כמו שצריך. וגם התערבתי עם אבא, הוא משוממה היה בטוח שלבנות בצבא "להשאר שבת" זה phantom menace שכזה, ולא באמת קורה. אז הוא הפסיד, ולכבוד כך קנה לי אזניות חדשות במקום אלה שנהרסו [הרסתי?] טוב בחורה הורסת, כולכם יודעים ^_^.
אה, ועוד על כיפור, עשיתי אמנם בערך את כל מה שאסור לעשות, אבל את שיא הכפירה - לא יצא, אפילו שזה תוכנן לנוצאי המועד, לאלוהים כנראה נמאס מהדיאט קולה,קווין,ותפוז צ'אט, אז האמצעים פשוט נשכחו...אהם...אהם...מקור לירידות לעוד הרבה שנים!
בינתיים רוב הציפיות שלי מתגשמות, ואנשים שידעו הכל יוצאים סטומים, ויש כלמיני דברים משעשעים בצד.
באחת מברכות ראששנה שקילתי היה איחול גשם, ובאמת ירד גשם מגניב ביותר ביום האחרון של הטירונות שלי. התחיל בדיוק כשישבנו בחוץ ועשינו משוב. הרוב כמובן התבכיינו D=. אני שמחתי.
ראיתי איזה חייל מסתובב בבה"דעם תיק ירוק כזה. פלילי, ממש. ולא פייר.
בחלוקה לצוותים קורסיים יצא לי ממש טוב. אני בצוות יחד עם שיר וליאן. מצד שני יש לי בצוות את 2 הפוסטמות הכי טיפשות במחלקה, אבל לא נורא. חבל רק שפלי לא אתנו.
יצא לי לעשות המון תורנויות מטבח בשבועיים האלה, בגלל שאני הפסיכית המחלקתית והתברר שאסור לתת לי נשק [ טיפוסי לצבא, הם נזכרו בזה א-ח-ר-י שכבר עישתי מטווחים ויכולתי להרוג את כל הסגל on a whim]. אבל התורנות הזאת יכולה להיות אחת הדברים המדהימים אם עושים אותה יחד עם ים וליאן, והן שרות בדואט שירי דיסני. לשניהן יש קולות יפים שמשתלבים טוב, וליאן ממש מקצועית, יש לה קול בערך כמו לג'ולי אנדרוז, וזה הופך את המטבח לחוויה רוחנית ממש.
גם לעשות מטבח עם אנשי שומן-במקום-מוח זה לא כזה נורא. כי זה עם אמפי. גם כשהוא לא פועל, זה עוזר כי הן חושבות שאני לא שומעת אותן, ולא פונות אליי. אבל רוב הזמן הוא כן, וזה כיף. אסור? זדיינו...
בלילה ביום יום חמישי\שישי לפני כיפור יצאנו ל"סיור סליחות בירושלים". אם נשתמש בביטויים שלהם עצמם, ניתן לומר "ביזיוני". הסיור יצא לדרכו ב2 בלילה [אחלה שעה לאנשים שמקבלים משו כמו 5 שעות לישון ביממה, ומזכיר לי איזה טיול ביצפר מכוער נורא]. בדרך ישנו אבל בשעה כזאת הדרך מראשל"צ לי-ם היא 40 דקות בערך, חבל. הגענו לבית כנסת אחד. הוא היה מלא. לא נכנסנו. הלכנו במעלה רחוב מאוד מסריח לבית כנסת אחר, שהיה ממוקם בשכונה ירושלמית ישנה וסגורה. ישבנו לידו "לשמוע" הסבר, ואז איזו גברת עצבנית יצאה והתחילה לצעוק עלינו שכבר 40 יום זה נמשך ואיפה כתוב שהם צריכים לסבול את זה. מסתבר שהמקום נורא פופולרי[לפי הריח בחיים לא הייתי מנחשת] ובאמת הסתובבו שם מלא קבוצות תיירים. אז נסנו לנפשינו...חזרנו לבית הכנסת הראשון, לבדוק אם הוא במקרה התרוקן. הוא לא. אז הלכנו [שוב] במעלה אותו הרחוב, מצאנו את האוטובוסים, ונסענו לכותל.
אחרי שעלינו את ההרבה-יותר-מדי מדרגות שמובילים אליו...גילינו שהוא חסום עקב ריבוי אנשים שבאו באותו הלילה. ועכשיו שאלה...הסגל המטומטם לא יכל לבדוק את נגישות האתרים לפני הסיור? פוייה.
הדבר היחיד שהיה פתוח בשבילנו היתה מאפייה איפשהו באצמע הדרך, אגלנו שם ארוחת בוקר, עשו לנו מבצע מטורף של כל בורקאס\קרואסון בשקל. שמניזם!
ואז הגיע היום שאחרי הסיור...חשבנו שפשוט נאפסן את הנשקים ונלך לישון...אבל לאאאאאא...שגעו אותנו עד איזה 3 בצהריים, שמירות ותורנויות, ורק אז היתה הזדמנות לתפוס חרופ. אבל אחרי שכל התורנויות נגמרו, בערב, היה לחבורה שלנו זמן איכות ביחד. בהתחלה שיר וליאן ישבו על איזו אבן ושרו כלמיני דברים. ניסו את שילוב הקולות. אני הצטרפתי לאבן אבל בשקט כי לי אין קול. אח"כ דיברנו קצת, דברת, פלי, מורן ושמרית הצטרפו, והתחיל להיות ממש כיף, דיברנו על כל מיני שטויות ואח"כ השירה בציבור התחילה שוב. הפעם גם אני נדחפתי. וסתם דיברנו על מוזיקה, זה היה מדהים להיות עם אנשים ששומעים את מה שאני שומעת, זה לא קורה לי הרבה לאחרונה. ובכלל,אווירת שייכות שכזו, בשביל השעתיים האלה בהחלט היה שווה להשאר שבת, בייחוד ששחררו אותנו למחרת P:. זה פשוט היה כזה perfect day.
היה לנו גם סיור לבסיס תל השומר, מקום השירות העתידי שלנו. הבנתי כמה דברים. 1-אנחנו מקומבנות בטירוף - בלי שמירות, מטבחים, ושבתות 2- אני אשמין! אוכל ממש מגניב. ראינו את עמדות המחשב-טלפון שנהיה בהם, יש שם לבבות על המחשבים וכוכבים על התקרה. המקום פשוט צווח "זהירות, נקבות עובדות כאן!"
ביום רביעי האחרון עשו לנו מתיחה מכוערת במיוחד, במסגרת שיעור על מצבי לחץ. אחרי איזשהו שיעור אחר העיפו אותנו מהכיתה למה שהובטח להיות רבע שעה, ונמשך שעה ורבע. המתח גבר, וכשסופסוף החזירו אותנו למזגן המיוחל, המקדות הודיעו שהסרט על השואה מבוטל, המצב הבטחוני בארץ השתנה, רוב הקורסים של הבה"ד מוקפצים למשימות [איזה משימות לעזאזל יכולות להיות לקורסים של בה"ד שעוסק בכוח אדם?] ואנחנו נסגור שבת ונשעה הרבה, אבל ממש הרבה שמירות.
ההסטריה היתה רבה. היו אפילו כמה מקרי בכי. לא אכחיש שהתחושה שלי היתה זוועתית - המחשבה הראשונה שנפלה עליי היתה:"שיט...שבוע שלם במקום הזה והאוזניות בדיוק נהרסו".
אחרי כ 10 דקות של התמרמרות והיסטריה, נכנסה מדריכה אחרת ואמרה שזה לא היה אמיתי. הרעש נהיה עוד יותר חזק, אבל הפעם זה היה צחוק. כשהמדריכה ניסתה לומר משהו בסגנון "זהו, צחקנו, די", אחת הפוסטמות היותר סטומות אמרה תוך דמעות "אבל זה ממש לא מצחיק". זה רק הגביר את הכפית המחלקתית.
עכשיו מחלקת הכפית בשביל קיי8קיי, שטויות מעת הסגל.
-"המבחן הוא אמריקאי, לא דרושה אינטליגנציה גבוהה בשביל זה".
-"לגבי מזג האוויר בסיור, אני עדיין לא שולטת בזה". דגש על ה"עדיין"!
עכשיו קטעים של תמר המפקדת.
-"יש לי ידיד מהחיזבאללה...לא מדברים על זה".
-"עם מי נלחמנו לפני שנתיים? הם ישבו בדרום המדינה, הסתובב שם מישהו עם קפיא, אח"כ הוא מת".
-"אם הרמטכ"ל החליט לכבוש את מדינת הגמדים..."
ליאן מקשיבה לשיר מזמרת. שיר שרה "היו שם קונכיות ריקות". ליאן, עקב עייפות: "היו שלפוחיות ריקות?"
כשעמדנו ב-ח' ב1 בלילה לפני הסיור ברחבת החנייה, וחיכינו למדריכות שאיחרו, כי זמנים זה קודש בצבא, נעמדה בח' שלנו חתולה. בדיוק איפה שהמפקדת צריכה לעמוד. אני התחלתי לצרוח "לקבלת החתולה קורס רכזות פרט הימתח להקשב!!". חצי מהמחלקה ענתה לי ב"מיאו"...
ועכשיו קצת על האנשים שאני אוהבת.
קודם כל, ליאן. הבחורה הזאת החזירה לי את האמונה במלאכים, שבזה בערך אפשר לסכם, אבל בא לי לכתוב עוד. חוץ מזה שהיא יודעת לשיר יותר טוב מכל אדם שאי פעם הכרתי, לשחק, לחכות, ולהצחיק, היא ירוקה, ויום אחד תלך ללמוד ביולוגיית שדה באמריקה. היא יודעת הרבה, ויכולה לחלוק את זה. היא עשתה תירונות קרבית והיתה אמורה להיות בחילוץ והצלה, אבל חלתה בתחילת הקורס ולא יכלה להמשיך. יצא לה אפילו להיות בצפון בתחילת המלחמה האחרונה. יש לה את הסבלנות הכי גדולה בעולם, לכל אדם מטומטם, פראחי, מתנשא, או סתם אבוד. גם היא מעריצה גדולה של פראטצ'ט ואדאמס, ועוד כלמיני דברים כתובים, וזה פשוט כיף לדבר אתה בציטוטים. ולהסתובב אתה משמע לדבר אנגלית לפחות חצי מהזמן, אני כבר משתפרת :). היא free spirit הכי אמיתי שקיים. לפעמים קשה לי להאמין שהיא כן חברה שלי. פשוט טובה מדי.
עכשיו - פלי. אני תמיד אהיה משועשעת מהדרך שהכרנו, זה גם אומר משהו. היא ילדה יפה, יפה נורא, אני כ"כ אוהבת סתם לבהות בה ולדמיין איך אפשר לצייר אותה. היא אנושית מאוד, חצי טובה וחצי רעה. יש בה הרבה מהתכונות של בחורה אחת שהיתה בדיחת הביצפר שלנו [אני תמיד צודקת, אני מושלמת, וכו'].אני אומרת לה שהיא מתנשאת בכל ארוחת ערב והיא מאיימת לזרוק עליי את מנת הספיישל היומית, אבל זה רק חצי אחד, והחצי השני מצחיק, חברותי, תומך, חמוד. הכפיות המשותפות שלנו זה פשוט משהו. אנחנו דומות נורא, ושונות נורא. היא נקבה עד קצות הציפורניים, היא משהו שפעם ניסו להפוך אותי להיות כמוהו. זה מתאים לה. [לי לא]. יש לה רשע ציני מצחיק ורכילותי, דרך התמודדות מצויינת נגד היצורים הטיפשים והמעצבנים של המחלקה. יש לנו די הרבה פגמים משותפים, וזה נורא מאחד. היא אמנית גמורה ומכורה, עד גבול הפלצנות, משהו שאני אישית די פוחדת להגיע אליו. אבל כמו שנאמר בפוסטים קודמים - לכולם מותר להתמכר חוץ ממני. אז לה ייצא טוב. היא מציירת וכותבת, ויש לה את אוסף החברים היותר מוזרים שאפשר להשיג. אני מרגישה שאתה אפשר גם לצחוק, גם לבכות, קרוב מוזר כזה. והיא עוד תרגיל אותי לשמוע פופ סוחט-דמעות :).
בלעדיה כל הצבא הזה פשוט לא היה אותו דבר. אני כ"כ אוהבת אותה.
שיר - החנת"רית. יש לה פנים של פיה, והיא פרפקציוניסטית היסטרית שמסוגלת לבכות בזמן הטירונות רק כשאנחנו לא עומדים בזמנים 10 פעמים ברצף. היא מציירת ממש יפה, דברים שבד"כ גובלים באנימה ויש להם אזנים של חתול. למדה ביוטכנולוגיה בעברה האפל, ויודעת הכל על הכל. יש לה 8 חתולים, חוש הומור מתוק במיוחד, והיא כל הזמן עושה פרצופים מצחיקים שהיא כמעט לא מודעת אליהם. את רוב זמנה בצבא מעבירה בתסכול כי יש לה תפקיד נוראי - חניכה תורנית במחלקה שחצי בנוייה מפראחות זה preview של גיהנום. רק ליאן מסוגלת להרגיע אותה במקרים הקשים במיוחד. בהתחלה לא ממש ידעתי איך להתקרב אליה, אבל זה קרה טבעי, אנחנו פשוט חלקים של אותה החבורה. אפשר לראות אותנו די הרבה בהפסקות, יושבות אחת ליד השניה ומציירות, כל אחת שקועה במוזיקה הפנימית שלה, מאוד בנפרד, מאוד ביחד.
מורן - שדון אפל וגותי, חצי רומני חצי תימני. חצי ממנה מלאכותי לגמרי, היא עשתה בערך את כל הדברים האסורים שמישהי בגילנו יכלה להספיק, אוהבת שקט, בדידות, dimmu borgir, סבל, ושיחות על כוס קפה מהמכונה עם פלי. היא מתוקה נורא, אבל אני תמיד צוחקת שיום אחד היא תרצח את כולנו בשנתינו וזה אפילו לא יפתיע אותי. יש לה [בזמן אזרחות בכל אופן] פירסינג נורא מגניב בצוואר, בין עצמות הבריח. כשהיא מורידה אותו זה נראה כאילו שנשך אותה ערפד. פשוט יפה.
היא הבטיחה לעשות לי דיסקים של סימפוניק בלאק, צריך לא לשכוח להביא השבוע...אוף, המחשב שלי טיפש, אני שוב מנצלת אנשים בשביל מוזיקה.
יש גם את שמרית, דברת, דיאנה, דורין, ים, ועוד כמה בנות נחמדות שאני מכירה פחות. אבל אוהבת גם. יש לי מזל מטורף. עם אנשים. וחדר ג3 לשלטון ^_^. זה פשוט כיף שפתאום יש לי בית אחר ו9 אחיות רעשניות ומצחיקות.
נדבקה לי המילה "להתעפץ". די עגום, בהתחשב בעובדה שזה מילה שמפקדות משתמשות בה על חניכות נרדמות.
מרוב שלמדנו על כרטיסים, אתרי בילוי, נופשים[בזכאות ובתשלום], ובתי מלון [סוג א], ביליתי כמה שעות מעופצות בניסיון להזכר איך קראו לבית המלון האחרון שיצא לי לבקר בו במעמד קיטשי ומאושר במיוחד...אבל לא הצלחתי, אז כל הזין לי. ועוד אומרים שנקבות הן יצורים סנטימנטליים. נו לא זוכרת וזהו...>_<
ביום שישי אבא לקח אותי ונסענו לבקר את סבא וסבתא, אלה שז"ל. עשינו שם עבודות גננות והחלפנו זכרונות. אח"כ נסענו לקנות כלמיני שטויות בהומסנטר. בכללי היה יום של סטלבט ועפ"צ גמור. ואוזניות. MAXELL שלי...ז"ל כנ"ל. עכשיו יש Genius.
שבת היתה יום עמוס וכיפי, בבוקר בא מלך אשור, השלמנו פארים וכפיות....ביחד, עדיין ביחד.
"אנחנו צריכים זין גדול יותר, עם קצת יותר קיבולת". - קופירייט אך ורק לו. מדובר על אמפי, אבל ששששש.
בצהריים נסעתי ל"רחובות רוק'נ'רול" שלי, לפגוש את מתן ומוח, הפעם אפילו שילבתי בין השניים, ראינו איזה סרט צ'יזי בטירוף. זו היתה נקמה למתן על סופרמן, וסניליות כללית. היה כיף.
יציאות יומיות מעת מוח: "עוד מעט חרוב חדש, אני אזדיין עם כל הפלוגה!"
"פינגווין זה כשר?"
[מלך אשור מנהל מערכת אהבה-שנאה עם ג'רי הג'יראף]
ועוד פעם יצא לי לוודע ש...חבר שלי מאוהב בי. זה לכאורה אמור להיות המצב, רק שלי זה מוזר וימשיך להיות מוזר. כי זה לא היה ככה בהתחלה. חבל גם שאני לא, אבל בגלל שאין ברירה בינתיים, כל הזין לי.
כשחזרתי מרחובות חזרתי על המנהג המגונה ביותר שאי פעם פיתחתי, כולל עישון, אבל הפעם הוא הראה לי פרצוף די מכוער, רמיזה למה שיקרה אם יתפסו אותי. האור נכבה והטריס נתרק, וגם אם הצל כיסה אותי, זה עדיין התקף לב לא קטן. אבל כמו שפעם אמרתי לילדה המתה, "חיים על הקצה". במבט לאחור, הכל מבדר. פויי...פשוט גועל נפש. אבל זה כ"כ מצחייייק...
למרות כל האסור אני שומעת מוזיקה כמעט כל הזמן בצבא, כלמיני דברים ישנים של לפני שנה פחות או יותר, התקפי נוסטלגיה מטורפים.
We've had our share of hard times
But that's the price we paid
And through it all we kept the promise that we made
I swear you'll never be lonely
Woke up to the sound of pouring rain
Washed away a dream of you
But nothing else could ever take you away
'Cause you'll always be my dream come true
Oh my darling, I love you
צ'יז, צ'יז נוראי, אבל זה מה שהסתיו עושה לי, דברים מתעוררים, ואני מחכה לגשם...גשם נובמבר, שנה שעברה הוא היה רק פעם אחת, וגם בפעם ההיא הייתי מוכת עיוורון. אם רק יהיה השנה...
יש לשיר הזה את הקליפ הכי ציני בעולם, מזמן לא יצא לי לראות, כי מצחיק מצחיק, אבל גם מחורבן משהו.
יש משהו שדי מאפיין את כל הקטע של החברים החדשים שאני כ"כ מתלהבת ממנו ובטח גם יירד לי ממנו חזק בהמשך, משו שאמרתי לליאן באיזו הפסקה..."בתחילת הטירונות אף אחד לא שלח לי הודעות, הרגשתי בודדה ורציתי הודעות. גם עכשיו אף אחד לא שולח לי הודעות, אבל אני פשוט לא זוכרת את זה, כי כבר לא בודד פה".
טוב, הודעות יש לפעמים, אבל דווקא כשצריך אין, אבל לא צריך להיות בררני בנושא הזה, אני שמחה לכל הודעה כמעט, חוץ מהאלה הקוליות שאנשים משאירים כשהם סוגרים את הטלפון אחרי הביפ ולא לפני. סתם טריקה בפרצוף. לא נעים. עכשיו יש אפילו הודעות מההוא. כל עוד זה מצחיק ו\או חיובי, אז באמת נחמד. רק למה...לא ברור.
עקב התלהבותם של הצופים, הפוסי חוזר, הפעם בגרסת צבא.
אני שוב לא זוכרת את כל מה שרציתי לכתוב, כי קרה כ"כ הרבה, וחשבתי על כ"כ הרבה דברים. אז כן...גם מי שאמר לי שלא יהיה לי זמן לחשוב טעה. כל אלה שאמרו..."עכשיו יש לך בגרויות...אח"כ רק חודשיים...ואז תהי בצבא ותשכחי הכל"...בושליט. אני סנילית רק איפה שלא צריך [מתמטיקה ודברים חשובים].
הקראפ הארוך במיוחד הזה נכתב במשך איזה 4 שעות לא רצופות במיוחד, לבדוק איות ממש לא היה זמן, אז באסה. אני שוב מדברת עם צמי אבל אני שמחה...משוממה נראהלי שהסדיר-יומיות יהיה כיף, לפחות בינתיים אני מחכה לו כמו ליישועה, יהיה די חבל אם הוא לא כמו שציפיתי כי משם כבר לא אמלט.
אבל כידוע, "אף אחד לא רוצה לשמוע ג'ובניקים מתלוננים".
יאללה, שבוע אחרון, בחמישי מסיבת סיום קורס. ובינתיים, תגובות הודעות ושאר צומי וירטואלי, תודה,שלום, ומואה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel