יש לי הרבה פארים להשלים פה. בטח לא אספיק את כולם בפעם אחת, לכתוב כלמיני שטויות לא ממש בא לי בקלות, אבל אם לא כותבים - שוכחים, ומקבלים נזיפות מהמפקדת 8 קילו. טוב, כנראה יהיה בהמשכים.
יש לי אמפי חדש. אני כמו האנשים האלה שמחליפים פלאפונים כמו גרביים...רק שאצלי זה אמפישלושים. עכשיו יש לי מקום לכל דבר שבא לי, שזה אומר השכלה מוזיקלית הרבה יותר נרחבת...ואני שוב נזכרת כמה שLiquid Tension Experiment זה גאוני לחלוטין. פשוט אהבה לנצח.
היום היה בוקר חורפי יפה, כזה שנעים להתעורר בו, לבן, עם גשם. איזה כיף להתעורר מאוחר - ב8. נדמה לי שאיבדתי סופית את היכולת שלי לישון כמו חזיר 15 שעות ביממה. שוב חלמתי כל משהו כ"כ "שמח" שמפחיד להתעורר ולגלות שזה לא היה באמת. אבל על זה מתישהו בהמשך.
העבודה נכנסה לקצב סדיר פחות או יותר [WTF, יומיות זה לא שירות, זו עבודה ב2 שקל]. זה חביב, כי תמיד יכול היה להיות גרוע יותר, ניצנים או משו. תמיד כואב לי הגרון עכשיו, אבל זו מחלה מקצועית, בקטנה. ונדמה לי שהשתחררתי לחלוטין מפוביית התחבורה הציבורית שלי...ככה זה כשבכל יום צריך לתפוס בממוצע 6 אוטובוסים.
הפרידו אותי מפלי ומורן, הן עובדות עכשיו במדור אחר, וזה חבל מאוד, נו לפחות הן נשארו ביחד, צמד חמד של רכלניות מהעולם הגדול. אבל עדיין יש את שיר, ליאן, דובי, וכל מיני חמודות מהקורס הקודם. וניקו את המקרר במועדון, כי כבר התחילו להתפתח בו צורות חיים אינטלינטיות יותר מחיילות מסויימות.
בסופ"ש הקודם עשיתי את מסע הכומתה שלי. באופן עצמי, לא תלוי בצבא. טוב, אולי קצת. הלכתי עם עידו. היעד היה חוף קיסריה. האמצעים המתוכננים היו רכבת ואוטובוסים. יצא ככה שעם הרכבת הכל הלך כמתוכנן. הגענו לפרדס-חנה. ביעד הזה תקפו אותנו קוצים בתחת והחלטנו ללכת אל האופק [ים, קיסריה, תחנת כוח, וואטאוור] בכוחות עצמינו. חשבנו שזה יהיה קרוב. מטומטמים. הלכנו דרך פרדס-חנה [כנראה, אנחנו עד עכשיו לא בטוחים] שממה, אח"כ אור עקיבא, אח"כ שוב דרך שממה. בתום כ3 שעות, וכ8 ק"מ, וכ10000 טון כיתורים שלי, הגענו לחוף קיסריה שבשלב זה הפסקתי כבר להאמין בקיומו, heep heep hooray. אנחנו אנשים שמוכנים לעשות הרבה בשביל צדפים איכותיות. ובכלל, עכשיו כשהייתי בחוף קיסריה 3 פעמים, אני יכולה למות בשרט [מה שכמעט עשיתי בדרך חזרה]. אז היו צדפים, היו הריסות, היו שקיעה וזריחה, ואוהל, ומוי כיף לכמה שעות, וחילול קודש. והיה לילה, ויהי בוקר יום שבת. ואז צהריים. בצהריים התקפלנו והלכנו למוזיאון ראלי. הוא היה איפשהו בהמשך הדרך, רק לא ברור באיזה המשך. היו בו הרבה ציורים גרועים בטירוף של אמנים ספרדיים ודרום אמריקאיים, אבל מצד שני היו שם העתקים של הפסלים של דאלי, ומיצג ארכיאולוגי יפה.
אחרי זה שוב התחילו נדודים אלוהים יודע לאן ולמה, לכיוונים שלא תמיד היו נכונים, שהגיעו לקלימקס צווחני באמצע כביש מהיר, בחושך כמעט מוחלט, ומחסור טרמפ מייאש.
all's well that ends well, אבל אני עדיין שונאת את עצמי על זה שאני כזאת מפונדרקת וקונטרול-פריק. מקווה שישתפר...=]
איבדתי סופית סדר כרונולוגי, הייתי היום אצל מלך אשור וראינו רקוויאם לחלום, זהו להיום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel