Hello...
Do you miss me
I hear you say you do
But not the way Im missing you
חורף...חורף. איזה שיר מתאים. חורף מביא אתו דברים נפלאים. נו, אין טעם לשמוח כ"כ כי אין יציבות בכלום, ומסוכן לייחל לה, אבל בינתיים נהיה קר ואני הולכת בלילות, ועדיין חיה. גם צבא יכול להיות מצחיק, נאחזים באופטימיות, כשאפשר. אמביוולנטי...דברים מוזרים.
סתם כי: כשאני תופסת את עצמי מידרדרת לסגנון כתיבה טיפה יותר גבוה מ"לאיודעת, נעל, משו", זה מזכיר לי את גברת סחרחורת אחת, ואני חוזרת לסגנון הנעל. נו, לפחות אני לא כותבת "מאמם" בכל משפט שני..
טכסיום קורס ב8 לחודש, אף אחד לא יבוא לראות אותי שם, צפוי, וה8 זה גם המומולדת של מתן, צריך דחוף לחפש מתנת מומולדת...לפחות יש רעיון טוב.
הוא יצור כזה חמוד ומושי. חשיבה מבריקה. ועכשיו כשהוא עושה טובה אישית לי ומתגלח, הוא גם יפה. איזה מגניב לי..אני חברה של סטודנט להנדסת חשמל! =) זה פשוט טוב. אם רק הייתי מאוהבת בו, באופן קבוע.
בעוד שבועיים בערך, בעזרת המרפי, משחק תפקידים אצל ליאן. נראה לי שיהיה מגניב.
אני חייבת לרשום את סיפור שבירת הדיסטנס לפני שיכחה מוחלטת, אבל אני מתעצלת. ויש גם תמונות שצריך לצרף לסיפור...
קו 164 הוא רכבת שדים. מה רק לא רואים שם. שליש מהאנשים שאני מכירה, נראה לי. ועוד כלמיני. אני עוד חשבתי שהשגעון השתלט עליי לגמרי, ואני רואה מה שלא קיים. אני רואה את זה יושב על קצה המיטה שלי, הולך לידי ברחוב...נו כן, קפ"ס דחוף. אבל מתברר שלא הכל זה תוצאה של הרואין מהול.
אז באמת נתקלתי בעוגיפלצת, וזה היה נחמד נורא לשם שינוי. מקווה שלא עשיתי לו חררא גדולה מדי, אבל אם כן, הפעם הוא הביא על עצמו. =) בכלל, נראהלי שהתחלתי להבין משהו. כמה משהוים.
מצחיק איזה פאר עצום יש בין הבחוץ של הראש שלי לבפנים. בניתי מיתולוגיה פרטית עצומה, עם קשר קלוש למציאות, ואני נוטה להתפלש בה קצת הרבה, עכשיו כשיש לי איזה 3 שעות אוטובוס ביום.
אלוהים, אני מורחת חומר של פוסט אחד על איזה 3...
ועכשיו פינת הכפית, מוקדשת כרגיל לקיי. כי היא מפגינה נוכחות, מהווה תמריץ לכתיבה, ובאופן כללי חתולסקי חמודה.
אוראל:"שמעתם שנשיא המדינה גם אנס?!"
אורטל:"תדליקי רגע ת'חלון"
מנהלת מדור פרישה:"הם כאיו נתקעו בארון של גיל 18!"
ליאן לשיר:"הוא יודע לעשות אנשי קבע מנייר?"
אורן לדובי:"את לא רואה בישיבה?"
דובי:" האף שלי סתום וכשאני עומדת, הוא נפתח."
ליאן:"אני לא אכתוב פנייה לרמ"ד בעט תורכיז זוהר!"
לקוחה שבוזה:"עוגמת נופש"...
שיר:"אתם רוצים שאני אייצג את צה"ל כמו דחליל?!"
לקוח שבוז:"כנראה אני הולך להרוג מישהו...לא אותך דורין, אל תדאגי."
כי בשבילנו זו לא זכות לתת להם שירות!
מחר אני רוצה להבחן, מקווה שיהיה פסדר.
ועכשיו כיתורים, בידיעה שאסור. יש גם אנשים שחיים עם מחלה כרונית, ומה שפה זה ממש לא מחלה, הפרעה קטנטנה, כי הכל יחסי. אז כן, החלומות האלה עושים לי חשק לבכות, במיוחד כשהם מדהימים כמו שימי החיים היו פעם, ואפילו יותר. קצת מצחיק לרשום את זה נוכח המצב, אבל גם הוא משתנה כל הזמן. למדתי לחיות עם זה [להתקיים?], אבל זה לא עבר. לא כזה רחוק החודש ההוא, אותו אחד של ההתחלה והסוף ולא כזה הרבה הבדל...נראהלי גם בגיל 40 הפסיכולוג שלי ישמע מהספה הדיוק את אותו הבולשיט.
הרחובות שהיו שלי, ועדיין שלי, שורפים אותי לפעמים. כשאני הולכת בהם בחושך. במיוחד כשיש גשם והעולם מתחלק לשחור והבזקי אורות רטובים על הרצפה, ואני עומדת ממול ולא מבינה כלום. הרבה דברים שהיו שלי עכשיו חצויים. גם החיים?
בטח גם על הקטע הזה כולם יגידו שלא הבינו אותו בשיט.
Kiss the rain, whenever you need me
Kiss the rain, whenever Im gone too long
If your lips feel lonely and thirsty
Kiss the rain, and wait for the dawn
Keep in mind, we're under the same sky
And the nights as empty for me as for you
If you feel you cant wait till morning
Kiss the rain...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel